1. לפי הנראה יש סתירה בין יביע אומר חלק ד' (סימן לז אות י') שכתב שהמעיין בט"ז יראה שמעיקר הדין סבירא ליה דכל ספק פסיק רישיה הוי כדבר שאין מתכוין לספק אם יעשה מלאכה בפעולה זו ושלא כהמשנה ברורה שכתב בשם הט"ז להקל בזה בדרבנן, ובין מה שכתב ביחוה דעת חלק ה' (סימן כ"ט עמוד קמ"ג בהערה) שיש לומר בדעת הט"ז דמיירי בצידת זבובים דהוי מדרבנן. וצריך לומר שחזר בו. אלא שיש ליישב כוונתו שהט"ז סתם דבריו ובאמת שאפשר שכוונתו להתיר אף בדאורייתא אלא שאפשר גם להעמיס בכוונתו שלא נתכוון להקל אלא בנדונו דהוי דרבנן. ובכל אופן אי אפשר לומר בשם הט"ז שכתב להתיר משום דהוי ספק פסיק רשיה במלתא דרבנן, שבאמת הוא סתם דבריו, ומשמע דסבירא ליה להתיר בכל ענין. וזו כוונת מרן זצ"ל ביביע אומר הנזכר.
2. מה שכתבת בדברי המשנה ברורה, אינו מובן, שהרי נותן טעם להכרעת הט"ז. ואינו הכרעת עצמו. אלא א"כ נאמר שהמשנ"ב לא דקדק כל כך ועיקר כוונתו שהט"ז הכריע להקל דהוי ספק, והמשנ"ב מוסיף שבדרבנן יש להקל בזה וכמו שביאר בביאור הלכה שבדרבנן לכולי עלמא שרי דהוי ספיקא דרבנן.
3-4. איני מבין מאי נפקא מינה בזה, שאם יש סתירה בדברי המשנה ברורה ואי אפשר ליישבה, אפשר כדברי בנו שכנראה אין כאן טעות אלא אלו דברי בנו, וכשהחפץ חיים ישב ועיין בדבר העלה אחרת. או שנאמר שחזר בו. ואם אפשר ליישבה וודאי שגם אם מקום אחד זה מדברי בנו הכל היה למראה עיניו, ויש ליישב דבריו שלא יסתרו זה את זה.