הזכרת שם השם בשירים ופיוטים

שלום רב. האם את פיוט "מי כמוך" בשבת זכור אומרים לפני פתיחת ההיכל (לפני שלב מכירת המצוות) או בפתיחת ההיכל? האם צריכים לשבת או לעמוד?

קראנו בשמיני עצרת את תפילת הגשם, משהו שם תפס את עיני ולא ברור לי, הנוסח הוא כך: אלוקינו ואלוקי אבותינו בגשמי אורה - תאיר אדמה בגשמי ברכה - תברך אדמה בגשמי גילה - תגיל אדמה בגשמי דיצה - תדשן אדמה בגשמי הוד - תהדר אדמה בגשמי ועד טוב - תועד אדמה בגשמי זמרה - תזמר אדמה בגשמי חיים - תחיה אדמה בגשמי טובה - תטיב אדמה בגשמי ישועה - תושיע אדמה בגשמי כלכלה - תכלכל אדמה מדוע בגשמי דיצה הוא שינה לתדשן אדמה, ולא תדוץ אדמה, או שיכתוב מרישא בגשמי דישה תדשן אדמה? מי שיסתכל יראה שזה מסודר על פי הא' ב' בשני הבתים. וגם אם היה כותב בגשמי דיצה - תדוץ אדמה או בגשמי דישה - תדשן אדמה, עדיין היה חרוז וזה היה מסתדר, ומדוע שינה? ומי שיראה יש גם הבדל בבית השני של גשמי ישועה - תושיע אדמה, וזה למה? אם כי אפשר לומר שם שאין מילה כזאת תישע אדמה ואז אנחנו מפסידים את העניין, ולכן היה טוב יותר שנוותר על החרוז מאשר על העניין. אבל לגבי השאלה הראשונה אפשר לסדר עם העניין ועם החרוז ואם כן מדוע שינה? (ומצאנו באיוב לשון תדוץ שזה לשון שמחה, ואני מצטט: "לפניו תדוץ דאבה" שכן המפרשים פירשו לשון שמחה). תודה.

בשוע אורח חיים (תר"ס) מובא "ומקיפין פעם א" אולם במחזורים מובא בפיוט סובבי תורתך ארבעה פעמים, סובבי תורתך חמשה פעמים וכו' רציתי לדעת מה מקור הפיוט ומדוע הוא נוגד את ההלכה של זכר למקדש פעם אחת ובהושענה רבה שבע פעמים

(אני מקצר מאד בהעתקות מאילוצי המקום באתר). מנחם במחברת פירש נפתי משכבי כמו נפת צופים. וכתב עליו דונש: ונֹֹפֶת עוד הביא / לנַפְתִּי מִשְׁכָּבִי / ומי זה המביא / דבש במקטרים. והתי"ו בְּנֹפֶת / כמו תי"ו בְּזֶפֶת / וגם תי"ו בִּשְׁפֹת / בִּשְׁפֹת הַסִּירִים. הלא תפת קום / במאזניים חתום / וחזק את תום / וכה הם נעצרים. בִּשְׁפֹת שָׁפַתִּי / בְּזֶפֶת זָפַתִּי / בְְנֹפֶת נָפַתִּי / רקיקי ביכורים. ונראה כוונתו שאם כמנחם התי''ו בנפת שורשית אז כשמדבר בעדו בעבר יהיה נָפַתִּי בקמץ ופתח ותי''ו בדגש חזק (אנא ימחל הרב המשיב לעיין שם בדברי דונש ורבינו תם ויתבאר יותר). ולכן (ומעוד סיבה) מפרש דונש נפתי משכבי קיטרתי משכבי ואין לו דומה במקרא. את השורה השלישית בשיר לא הבנתי כלל, וגם החרוז לקוי ועליה אני מבקש הסבר במטותא מינייכו, כי מי לנו עוד כרבני כסא רחמים שירדו לדעת המשורר הכותב ובפרט בעניין דקדוק. גם עניין רקיקי ביכורים בסוף השורה הרביעית לא הבנתי, שאם כוונתו ללחם תנופה ביכורים לה' (ויקרא כג,יז) א''כ צ''ל נַפְתִּי (כי דבש לא נקריב ממנו ובוודאי לא יימצא ברקיקים) ונמצא שלא הבנתי דבר.

בפיוט עוקד והנעקד יצחק אומר: "אמור ל'שרה' זה ליצחק ריח" ואיך אמר שם אמו (והוא היה שם פלאי), והיה למחבר הפיוט לכתוב אמור ל'אמי' (כמו שכתב קודם לזה "שיחו לאמי כי ששונה פנה")?