כתב מרן בשלחן ערוך אורח חיים (סימן שז סעיף א') שאסור להרבות אפילו בדברים בטלים ושיחת חולין בשבת, אע"פ שאין בהם דיבור בעניינים שאסורים בשבת. וכתב על זה הרמ"א בהגה: שאדם שסיפור חדשות הוא עונג לו, מותר לו לספרם בשבת, אבל אם אין לו עונג רק מספר בשביל שיתענגו אחרים אסור לספר. ע"ש. וכתבו האחרונים שאין זו משנת חסידים וכל הנשמר קדוש יאמר לו (משנה ברורה סעיף קטן ד').
על כן אם אפשר לומר להם בנחת הנה מה טוב, אך אם ישתקו ועל ידי זה ישתעממו, ולא יוסיפו בדברי תורה או בעונג שבת – שינה ואכילה וכיוצא בזה, מה הועילו חכמים? ויותר טוב להיזהר לעצמו ויניח להם, רק יזהירם מלשון הרע ושאר איסורים התלויים בדיבור.
ואם חכם הוא יעודד אמירת דברי תורה ושאלות מעניינות על פרשת שבוע ובהלכה וכיוצא, ושירי שבת קודש. וזכות הרבים תלוי בו. [לגבי הלשון הרע – אם מכירים על מי מדובר וזהו גנאי, אסור לו לשמוע ולקבל לשון הרע].