אמירת "בשביל החולה" בפרק במה מדליקין

מרן ראש הישיבה שליט”א בסוף חומש בית נאמן ח”ב (עמ’ תשמ”ו) התייחס ממש לשאלה שלכם, וזה תוכן דבריו שם: בכתר אר”ץ ובכת”י לניגרד ובסידור עבודת ישראל, ושם כתב שכ”ה בעוד כת”י, והטעם הוא מפני שעתיד ובינוני מבנין הפעיל לא יהיה בהם דגש זה. וכך הוא יותר נכון. ומכל מקום מכיון שמסורת כל קהילות ישראל מדורי דורות להדגיש את הכ’ הזאת אין לשנות מנהג העולם. עיין שם.

שיטת ר”ת היא להחמיר לגבי מוצאי שבת, ובערב שבת היא להקל.

ולדינא: בערב שבת ודאי אין להקל כר”ת נגד הרמב”ם והגאונים, וכן מנהג הספרדים וכן פסקו כל אחרוני זמנינו. ולגבי מוצאי שבת דעת מרן הרב עובדיה זיע”א להחמיר בזה, ודעת מרן ראש הישיבה דמעיקר הדין רשאים להקל במוצאי שבת כדעת הגאונים, ומ”מ למעשה נוהג להחמיר כדעת מרן הרב עובדיה.

ועיין בקונטרס בין השמשות למרן ראש הישיבה שליט”א (נדפס בתחילת משנה ברורה איש מצליח ח”ג) מ”ש בזה באורך

רבני הישיבה כן מתקנים על זה ועל עוד כמה וכמה טעויות ואכמ”ל. אגב, המילה “במה” הראשונה איננה בשוא אלא בפתח וסגול.

בחולם

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.

מהמילה רב אין ראיה, כי מצינו כיוצא בזה גַּן – גִּנָּה ועוד.

את דחית הראיה מהמילה בריבי לא הבנתי, דמה ענין צירי לפתח. וגם אותם הקוראים רֵבִּיהוא בדרך אי הקפדה, וכמו מילים רבות שהם מחליפים בהם את הניקוד, והם מודים שאין הניקוד כך.

וזה כלל גדול בענין, כאשר עדה אחת מקפידה לשמור על צורת קריאת המילים השונות, ואילו האחרת אינה מקפידה בכך, על פי רוב הצדק עם הראשונה, ומאידך מקושיות לא מתים, ורבות מהקושיות הנראות בתחילה כהר תבור, מתברר אפילו אחר זמן רב שאינן נכונות כלל.

המילה הָדֵק היא בפסוק “ושחקת ממנה הדק”.

וכך מנקדים מקור בבנין הפעיל כשהוא בגיזרת ע”ע (שורר דק”ק), כמו שכתב הרד”ק בספר מכלול (דף ק”ל ע”ב).

ולגבי הנץ, שם זה אותו דבר רק בגיזרת ע”ו (שורש נו”ף), ומסתבר שגם הוא כמו ע”ע, כמ”ש הרד”ק שם (דף קכ”ז ע”ב) שהם שווים בבנין הפעיל. ע”ש.