ראיתי בספר מלוה ה' חלק א' בענין צד אחד בריבית, שלפני שראובן החזיר הכסף לשמעון [והתברר שהיא הלואה ולא מכר] - לכולי עלמא האיסור הוא רק מדרבנן. והוסיף שם, שגם לסוברים כהרשב"א שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, בנדון זה מודים שהוא מדרבנן, וחילק בין היכא שכשאוכל את הספק, קמי שמיא גליא שעבר - שזה איסור תורה [לרשב"א], לבין היכא שעוד לא התברר אם יחזיר את הכסף, ויחשב כמלוה - שזה לכולי עלמא מדרבנן.
וקשה לי והרי ודאי השם יתברך יודע איך ינהגו הלוה והמלוה, ואע"פ שכתב הרמב"ם [הלכות תשובה] שידיעתו אינה שוללת הבחירה, וזה לשונו: שמא תאמר והלא הקב''ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה, שהקב''ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים. אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר (שמות לג-כ) ''כי לא יראני האדם וחי'' כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר (ישעיה נה-ח) ''כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי''. וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב''ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם. אך מ"מ מבואר ש"גלוי לפניו" הכל.