ההמתנה לפעמים נחשבת הפסק ולפעמים לא נחשבת הפסק. אם דעתו להמשיך לאכול אח"כ אינה נחשבת הפסק, ואם גמר בדעתו שלא לאכול יותר נחשב הפסק, אם זה אכילת עראי, אבל בסעודת קבע בכל אופן לא נחשב הפסק אלא א"כ אמר בואו ונברך וכיוצא, ויש הסוברים שגם בעודת קבע כל שגמר בדעתו לא לאכול יותר נחשב הפסק. ויש עוד פרטים בזה, ראה בספר ברכת ה' חלק ג' (פרק י"א).
ועל כל פנים למעשה בנידון דידן יש לעשות כמו שהשיבוהו לנכון שיאכל כזית ויברך ברכה אחרונה, וימתין זמן מה (או שיעבור לרשות אחרת) ורק אח"כ יברך ויאכל שוב. ובכל אכילה יכוין בברכה ראשונה רק על אותו כזית, ובזה אין כל חשש.