אמירת "בלילה לסוף אשמורות" לאומרים סליחות ביום

מרן ראש הישיבה שליט”א בסוף חומש בית נאמן ח”ב (עמ’ תשמ”ו) התייחס ממש לשאלה שלכם, וזה תוכן דבריו שם: בכתר אר”ץ ובכת”י לניגרד ובסידור עבודת ישראל, ושם כתב שכ”ה בעוד כת”י, והטעם הוא מפני שעתיד ובינוני מבנין הפעיל לא יהיה בהם דגש זה. וכך הוא יותר נכון. ומכל מקום מכיון שמסורת כל קהילות ישראל מדורי דורות להדגיש את הכ’ הזאת אין לשנות מנהג העולם. עיין שם.

מותר לזוג ללכת למסעדה בשרית עד ראש חודש אב גם אם יש בזה עונג ושמחה ולא נאסר אלא מראש חודש אב כמבואר בסימן תקנא

בחזון עובדיה כתב שמנהג הספרדים בירושלים להחמיר בנישואין רק מראש חודש אב. מנהג האשכנזים ויוצאי ג’רבא להחמיר כבר מי”ז בתמוז וכן כתבו בבן איש חי בכף החיים ובברית כהונה.

רבני הישיבה כן מתקנים על זה ועל עוד כמה וכמה טעויות ואכמ”ל. אגב, המילה “במה” הראשונה איננה בשוא אלא בפתח וסגול.

בחולם

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

מן הדין מותר לעשות שבת חתן בשלושת השבועות.

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.