אבאר את שאלתך היפה:
1. ישנו כלל האומר: אותיות בג"ד כפ"ת הבאות לאחר שוא נח, הן בדגש קל. למשל: מִדבּר, מסדר, מדפסת, וכדומה.
2. ואם כן מדוע אומרים "דרכי" בכ"ף רפויה? הלא לפי הכללים, השוא שברי"ש הוא שוא נח ואם כן הכ"ף שאחריה צריכה להיות דגושה. וכן מדוע אומרים "מלכי" בכ"ף רפויה?
3. ובכן מחמת קושיא זו "המציאו" שני מדקדקים באשכנז הרז"ה ובעל "אהל משה" את "התנועה הקלה" ו"השוא המרחף". וכל המדקדקים דחו דבריהם, כי כבר כתב הרד"ק שאין זה כלל קבוע שכל בג"ד כפ"ת אחרי שוא נח הן דגושות, אלא יש מלים מועטות שתשארנה רפות (ובין היתר הביא את הדוגמא שהבאת "מלכי")
4. והגאון רבי שאול הכהן זצ"ל (ראב"ד ג'רבא לפני כמאתיים שנה) בספרו הגדול לחם הביכורים (דף נ"ז ע"א), ביאר את הדברים בטוב טעם. ותמצית דבריו היא, שכל מילה שבצורה הפשוטה שלה אין הבג"ד כפ"ת לאחר שוא נח (כמו "דרכי" – "דרך", "מלכי" – "מלך", "כתבי" – "כתב"), אז גם בהטיה שלה היא נשארת רפויה (לבד מכינוי למדבר ולנסתר כמו דרכי, דרכו, ויש עוד מלים אחדות יוצאי דופן, עיין שם הטעם).