הנה הבאת דברי הרב חסד לאלפים והאול”צ שלדעתם שעדיף לשתות בתוך הסעודה בלא ברכה, מאשר לברך ברכמ”ז כשהוא צמא, וטעמם ונימוקםעמם, ובודאי העושה כדבריהם י”ל ע”מ שיסמוך.

אבל לענ”ד י,ל דאפשר דאילו הוה שמיע להו דלדעת ראשונים רבים צריך לברך על השתיה בתוך הסעודה, עיין בשו”ת יצחר ירנן (ח”א חאו”ח סי’ כ”ג), אפשר דהוו חשו להו, דאף שלדעת היראים והמאורות אם לא ישתה , אינו חייב רק מדרבנן, מ”מ יחידים הם לעומת כל שאר הראשונים. עיין למוה”ר זצ”ל בספר ברכת ה’ ח”ב פ”ד סעיף ו’, שפסק שהמסופק ם אם לא שתה בסעודה והוא צמא, יחזור ויברך ואין לחוש לסב”ל בזה, ודלא כהכה”ח (והאול”צ שם).

ובפרט שאם ישתה בלא ברכה, נמצא שעושה מעשה בקום ועשה לשתות בלא ברכה לדעת הרבה פוסקים, משא”כ אם לא שותה, וכ”ש שאין איסור לשום דעה, רק שי”א שהוא מדרבנן, ועדיף שיהיה לאדם מטבעות כסף נקיות ויוצאות בהוצאה לכל הדעות, משא”כ מטבעות זהב שהגיעו אליו בדרכים שאינם ישרים לכל הדעות.

ומ”מ יש לצדד כיון שרוב העולם אינם נזהרים לברך קודם הסעודה, קיל טפי, ובפרט שיש לו תקנה לשתות ע”י שיאמר “בריך רחמנא” כמ”ש החס”ל, ומסכים עמו הבא”ח בעלמא כנודע. אלא שגם בזה נכנס למחלוקת, אמנם בהרהור לכ”ע שפיר דמי, אלא שאינו מוסכם דמועיל.

והנה אם היה צמא קודם הסעודה וברצונו היה לשתות רק שלא שתה מאיזה סיבה חיצונית, לענ”ד אין להקל לשתות בתוך הסעודה בלא ברכה, כמו שכתבנו במק”א. ולכן או יברך על השתיה, ואם חושש, יברך ברכמ”ז ואח”כ ישתה בברכה.

ואם נצמא מחמת האכילה, שבזה מחלוקת הראשונים, הנה מה שיעשה י”ל ע”צ שיסמוך, ולענ”ד נכון יותר לברך ברכמ”ז ואח”כ ישתה בברכה, או לכל הפחות ישתדל להשיג דבר שמברכים עליו שהכל, או לפחות יאמר הברכה בלא שם ומלכות (וכשיזכיר שם ה’ יאמר תיבת השם ולא אדנו”ת),ולא ישתה בלא כלום, לחוש לסוברים שצריך לברך, שגם החסל”א לא כתב לשתות סתם, רק ע”י תקנה. כנלע”ד.