
הסברא של כבודו מובנת וברורה אך האם יש לחשוש לחומרא או מידת חסידות כפי שפסק מרן בסימן קעד סעיף ז ולבטל עצמו ממצוה דאוריתא שהינה כמטבעות זהב לעומת מטבעות כסף שמרוויח במצווה דרבנן כלשון החסד לאלפים( סימנים קצג-רב הלכה יא,עמוד תקיב ) שפוסק שאל ימנע את עצמו משתייה בכהי גוונא אע"ג שממשיך ואומר שיפטור עצמו ע"י סוכר וכדומה כפי שכבודו הזכיר או שיברך על המים בלי שם ומלכות או בלשון ארמית ובלבד שלא יאבד מצווה דאורייתא לכ"ע,עוד, כותב האל"צ בחלק ב פרק יג סעיף ו', עמוד קיב שבמצב שתיארנו ישתה בלי ברכה ולא יחשוש למידת חסידות וכך ירווח מצווה דאורייתא, גם הבא"ח ע"ה ש"א פרשת חוקת הלכות ח-ט חושש לספר היראים ופסק שלא יחזור ויברך אם הוא מסופק אם ברך ברכת המזון ולא שתה כשהוא צמא. ראינו שעפ"י שהב"י דחה דעה זאת לגמרי והמשנ"ב כתב שהינה דעה יחידאה אפילו הכי לא מעט פוסקים חוששים לדעה הזאת. אם הדבר מתאפשר אשמח לשמוע מה דעת מרן מלכא רה"י הי"ו במקרה הזה ( האם לשתות מים בסעודה או לא כשאין דרך אחרת לפטור) או לפחות את דעת הגר"א מאדאר הי"ו.
הרב אליהו מאדאר
הנה הבאת דברי הרב חסד לאלפים והאול”צ שלדעתם שעדיף לשתות בתוך הסעודה בלא ברכה, מאשר לברך ברכמ”ז כשהוא צמא, וטעמם ונימוקםעמם, ובודאי העושה כדבריהם י”ל ע”מ שיסמוך.
אבל לענ”ד י,ל דאפשר דאילו הוה שמיע להו דלדעת ראשונים רבים צריך לברך על השתיה בתוך הסעודה, עיין בשו”ת יצחר ירנן (ח”א חאו”ח סי’ כ”ג), אפשר דהוו חשו להו, דאף שלדעת היראים והמאורות אם לא ישתה , אינו חייב רק מדרבנן, מ”מ יחידים הם לעומת כל שאר הראשונים. עיין למוה”ר זצ”ל בספר ברכת ה’ ח”ב פ”ד סעיף ו’, שפסק שהמסופק ם אם לא שתה בסעודה והוא צמא, יחזור ויברך ואין לחוש לסב”ל בזה, ודלא כהכה”ח (והאול”צ שם).
ובפרט שאם ישתה בלא ברכה, נמצא שעושה מעשה בקום ועשה לשתות בלא ברכה לדעת הרבה פוסקים, משא”כ אם לא שותה, וכ”ש שאין איסור לשום דעה, רק שי”א שהוא מדרבנן, ועדיף שיהיה לאדם מטבעות כסף נקיות ויוצאות בהוצאה לכל הדעות, משא”כ מטבעות זהב שהגיעו אליו בדרכים שאינם ישרים לכל הדעות.
ומ”מ יש לצדד כיון שרוב העולם אינם נזהרים לברך קודם הסעודה, קיל טפי, ובפרט שיש לו תקנה לשתות ע”י שיאמר “בריך רחמנא” כמ”ש החס”ל, ומסכים עמו הבא”ח בעלמא כנודע. אלא שגם בזה נכנס למחלוקת, אמנם בהרהור לכ”ע שפיר דמי, אלא שאינו מוסכם דמועיל.
והנה אם היה צמא קודם הסעודה וברצונו היה לשתות רק שלא שתה מאיזה סיבה חיצונית, לענ”ד אין להקל לשתות בתוך הסעודה בלא ברכה, כמו שכתבנו במק”א. ולכן או יברך על השתיה, ואם חושש, יברך ברכמ”ז ואח”כ ישתה בברכה.
ואם נצמא מחמת האכילה, שבזה מחלוקת הראשונים, הנה מה שיעשה י”ל ע”צ שיסמוך, ולענ”ד נכון יותר לברך ברכמ”ז ואח”כ ישתה בברכה, או לכל הפחות ישתדל להשיג דבר שמברכים עליו שהכל, או לפחות יאמר הברכה בלא שם ומלכות (וכשיזכיר שם ה’ יאמר תיבת השם ולא אדנו”ת),ולא ישתה בלא כלום, לחוש לסוברים שצריך לברך, שגם החסל”א לא כתב לשתות סתם, רק ע”י תקנה. כנלע”ד.