הוא נועד לקורא בצבור, שצריך לקרוא כל דיבור מעשרת הדברות בפסוק בפני עצמו, חוץ משתי דברות ראשונות שנקראות בטעם העליון בפסוק אחד, להורות ששניהם נאמרו מפי ה' יתברך, והשאר על ידי משה. אבל הטעם התחתון נועד ליחיד (בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום או לימוד) להטעים הפסוקים כמו הפיסוק הרגיל בכל התורה, לפי אורך המשפט. ולכן דברה ארוכה נחלקה לכמה פסוקים ודברות קצרות נכללו בפסוק אחד (שתי ידות למהר"מ די לונזאנו פרשת יתרו).
ונקרא טעם עליון כנראה כי רוב הטעמים בו הם ארוכים ומסולסלים ונמצאים מעל התיבה.