בכללי הדקדוק למרן ראש הישיבה שבתיקון הקוראים, בכללי השוואים (כלל ט', אות ג') כתוב - שווא אחר תנועה גדולה נע, מלבד אם המילה מלעיל, דהיינו שיש נגינה באות שלפני השווא, כמו וְשָׂבָ֑עְתָּ. ובדקדוקי אביע"ה שבהקדמה לסידור איש מצליח הוסיף - שהמלעיל היינו דווקא מלעיל טבעי וכו'...והגעיה אינה נחשבת כנגינה לעניין זה וכו'. עד כאן. כלומר, האם השווא יישאר נח כאשר - לפניו תנועה גדולה שעליה טעם מקרא ואפילו אם משקל המילה תהיה מלרע? (כלומר שהטעם הוא הקובע), או רק כאשר משקל המילה הטבעי יהיה מלעיל ולא מתחשבים כלל בטעם המקרא שעל התנועה הגדולה שלפני השווא? (כלומר שהמשקל הטבעי הוא הקובע).
ועוד שבלומדי בספרי הדקדוק נתקלתי בכלל שאומר – שווא הנמצא בין שני טעמים בתיבה אחת, אזי אחר הטעם הראשון הוא בודאי נע (מה שנקרא שווא כלואה). חוץ מפשטא וזקף קטן שאחר הפשטא יבוא שווא נח. ע"כ. ואם-כן, האם במילה - (ויקרא י',ד') קִ֠רְב֞וּ – השווא כלואה ונע? (ע"פ תיקון קוראים איש מצליח השווא נח) וכן במילים - (שה"ש ג',ב') וּבָ֣רְחֹב֔וֹת ,(שה"ש א',ז') כְּעֹ֣טְיָ֔ה – מדוע נע? האם בגלל שהשווא כלואה או בגלל הטעמת משקל המלה מלרע ולא משנה לנו שהתנועה הגדולה שלפני השווא מוטעמת בשופר הולך?