בענין הכלל האומר פסיק רשיה דלא ניחא ליה בדרבנן, מתשובותיכם באתר וביניהם מרן ראש הישיבה שליט״א, ראיתי שהרבה מקרים מצאתם צד קולא להתיר בגלל הכלל הנ״ל דלא ניחא ליה בדרבנן מותר. והרי לפי הרבה מפסקי מרן השולחן ערוך הכלל הזה איננו גורף, ואפילו אינו כלל. ובהם דוגמאות אדם הרוחץ בנהר לא יטלטל הטיפות שעליו ואפילו בחורף שודאי לא ניחא ליה, ואפילו הציור הוא בתרי ותלת דרבנן ומרן לא התיר. ועוד אדם האוכל תותים לא ינגב פיו מצד צובע. שוב מרן לא מתיר. ובאדם המקנח באבן לא יקנח באבן חדה שמא יגזוז שיער. ושוב מרן לא מתיר. ואפילו בספק פסיק רשיה.
ועוד שמעתי על אחד מרבני הישיבה ששהה בבית מלון וכשרצה לצאת מחדרו הבין שהאור יכבה, ופסק לעצמו שהכבוי הוא דרבנן, ולא ניחא ליה כי הוא במלון, ואכן יצא. והדוגמא מנגד שמרן לא התיר להניח הנר מול החלון כשיש רוח מצויה שמא יגרום לכיבוי, דבר העומד בסתירה עם המקרה שהרב התיר לעצמו.