עיין בחזון עובדיה – שבת ג' (דף קלג אות ב') שעמד בזה והביא דברי הצל"ח (פסחים ט:) דיבור המתחיל תשע צבורין, שכתב, דהא דקיימא לן דבר שיש לו מתירין אינו בטל, הני מילי לענין אכילה. דשייך הטעם שעד שתאכלנו באיסור אכול אותו בהיתר (רש"י ביצה ג':), שעכ"פ לא יאכלנו אלא פעם אחת, ולא יפסיד במה שאינו אוכל אותו היום, אבל טלטול שיכול לטלטלו היום ולמחר, לא שייך בו האיסור של בדבר שיש לו מתירין, שהרי עכ"פ מפסיד הוא הטלטול של היום. והביא שם הרב עוד להקת פוסקים שסוברים כמותו. וכתב: הילכך יכולים להשתמש בכל הכסאות לישיבה, ולטלטלם ממקום למקום.
והוסיף, והן אמת שדברי הצל"ח אינם מוסכמים ובשו"ת יביע אומר חלק ב' (יורה דעה סימן ט' אות ד') הוכחתי מדברי הרשב"א והש"ך שאינם סוברים כן. וכן עוד כמה גדולים לא מסכימים עימו. מ"מ כיון שבסיס לדבר האסור אינו אלא מדרבנן. ספק דרבנן לקולא. עכת"ד. אמנם המעיין ביביע אומר יראה שהראיה מדברי הרשב"א והש"ך יצוקה ועומדת היא. ועוד שהרבה מהפוסקים סוברים כמו הש"ך. ואיך נעזוב דברי הש"ך והרבה מהפוסקים ועל צבאם "הרשב"א" ונעשה כדברי הצל"ח ודעימיה. ומה שכתב שבסיס לדבר האסור אינו אלא מדרבנן וספק דרבנן לקולא, לא זכיתי להבין מה הספק, דמאחר שדברי הצל"ח נדחו וכמו שהוכיח הרב בעצמו ביביע אומר הנ"ל אם כן על מי יש לסמוך. ולדינא צריך עיון.