במה שנקטינן שדעת מרן השו"ע שאין לחייב עבור מלאכה שאין צריך לגופה, ובמקום צער לא גזרו על זה כגון בדין מפיס מורסא (סימן שכח' סעיף כח'). כיצד יש ליישב הדבר עם מה שכתב מרן להחמיר ולא להתיר כל שבות אלא בשינוי עבור חולה שאין בו סכנה, הרי ודאי הוא בגדר מצטער וא"כ היה מקום להקל לעשות לו שבות שבמקום צער לא גזרו. וראיתי שכתבו לתרץ שדעת מרן בדין מפיס מורסא כהרמב"ם שאין כאן דרך המלאכה שלא עושה כדרך הרופאים ולא סובר כתוס' שמקום צער לא גזרו (שכן אם סובר כתוס' המתירים שבות במקום צער הרי היה לו לפסוק כדעה קמא בדין חולה שאין בו סכנה [סימן שכח' יז']). ואם כן נפל המונח בידנו שהתירו מלשצל"ג במקום צער, שדעת מרן אינה כן. אשמח אם יוכל כת"ר להסביר דעת מרן והלכה למעשה.
הרב אהרן מאזוז
נראה שלא התירו במצטער לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שמסלק את הדבר שמצערו, אבל אם אינו מסלקו ממש אלא שמרפא את החולי או שמיקל מצערו לא התירו, רק ע"י נוכרי או בשינוי, שהרי אחר הכל ישאר בצערו עד שיתרפא.