הדרך בעבודת השם

ידוע על פי הקבלה שהאדם הוא בית משכן לשכינה בדמות הספירות שנאמר ועשו לי מיקדש ושכנתי בתוכם, הוי אומר שהאדם הוא בעצם הכבל המוליך ומביא אורות [שזה מתפרש בזה העולם הגשמי שפע], האדם נברא על מנת להעשות כונן לקב"ה והמטרה בשביל לתקן העולם ע"י הבחירה בין טוב לביש, שההעדר האור מביא חורבן ומוות לעולם, ואילו האור מביא אור וחיים ושלום לעולם. וזה בעצם התפקיד של האדם לתקן את כל העולם בעזרת ה'.
מכיון שאם האדם עושה כמצווה אזי בונה הספירות ומיחד כל העולמות, ואם לביש להפך... וכן אם האדם הוא גדול בתורה והיראה והקבלה אזי אם גדול הוא יותר וחוטא מחריב יותר ופי אלפי עשרות מונים וגורם יותר צער לאביו שבשמים לצדיקים ולעולמות ... ואומר השומר אמונים כמדומני שהאדם החוטא כאליו הכניס ראש המלך בצואה, וכך הפשיט את מושג גלות השכינה ע"י עוונותנו. אני פשוט משתגע בעבודת ה' כי אני בונה בונה בונה ועובד קשה קשה, ואז מגיע איזה עבירה ניסיון דוגמא של הפגם שפשוט מחריב לי את הכל, וכך כל פעם אני בונה בונה ועובד קשה ואז בסוף מגיע איזה עוון והורס הכל, עד שאני התיאשתי אין לי כבר כח להמשיך להילחם, והפוך אני מעדיף לחיות בחושך ולהיות שמח משתי סיבות סוף סוף אני כבר לא נילחם אני בשלווה ונהנה ולא בצער על כך שאני הורס יותר משבונה, שזה צער גדול מאוד להחריב עולמות שלמים שהעושה עברה ושונה נעשת לו כהיתר ולא מצערת אותו כעושה מידי פעם, ולא הורסת יותר מאשר אדם השלם שנפגם האדם הפגום לא יועיל הרבה פגם על פגמיו ולא מחריב שום בנין כי אין בכלל...
האם נוהג אני כשורה שאיני לומד יותר קבלה ולא מכוין ולא מתקדש ובונה ועושה נחת רוח ליוצרי משום שפוחד אני שמא הפוך מצער אני ליהיות ליוצרי ע"י הרס יותר גדול... או שמא אני צריך כן להמשיך להתקדש ולהמשיך אלוקותו יתברך בתפלות מקוה וכוונות ... בעצם השאלה היא מה עדיף?