1. נראה כוונת השאלה, האם פירות הדר דינם כדין אתרוג שהולכים אחר לקיטתו, או כשאר פירות האילן שהולכים אחר חנטה, ופשטא דמילתא משמע שדוקא אתרוג כן, וכן דעת הרב אוירבך ז"ל, אך הגאון חזון איש ז"ל נסתפק בזה, ולכן כתב בספר חלקת השדה (פ"ח סעיף יא), שנכון להחמיר להפריש שני מעשרות, שני, ועני, ויפדה השני בלא ברכה. ע"ש. ומכל מקום גבי לימון שיש להסתפק אם חייב במעשרות כלל, שאין עיקרו לאכילה רק לתבלין, נראה לעניות דעתי דאין צריך להחמיר ויש לילך אחר חנטה כשאר פירות, דהוי ליה כספק ספקא.
2. הדס לא שייך בו מעשר כלל. נענע וכיוצא, שעיקרם לתבלין ויש שאוכלים אותם, יש להפריש מהם מעשרות בלא ברכה, וכן דעת מרן הגאון ראש הישיבה נר"ו. ועיין בספר חלקת השדה (פ"ב סעיף יא), שדעתו להפריש מנענע בברכה, כי הוא ירק הנאכל בהרבה עדות, והחושש יפריש בלא ברכה. וע"ש גבי שאר תבלין.
3. המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים, אבל מעשרותיו מקולקלין (שלחן ערוך יורה דעה סימן שלא סעיף עו). וכשקשה, יש לקרוא שם המעשר, ואח"כ יטול מאותו צד שקרא השם ויכול להרבות, שהרי כל המעשר באותה חתיכה אלא שנתן יותר, ומה בכך והיינו כשצריך לתת בפועל, דאל"ה קורא שם, והכל נשאר אצלו, ודיו.
4. לכתחלה יש לתת את מעשר עני לעני פירות ממש, ומ"מ אם כבר קבע וקרא שם, ואינו יכול ליתן הפירות עצמם, אפשר לתת כסף בשויים ויותר, ואין בזה חשש. ואין לעכב המעשר לעצמו בחנם. ומ"מ יש דרך קלה אם יש לו הרבה פירות טבל, ומידי פעם מפריש מעשרות, שמתחלה ילך לעני וילונו כסף סכום מסויים, ויתנה עמו שבכל פעם שמפרש מעשר עני, הוא מוריד לו מההלאוה כך וכך, עד שתגמר הלואה זו, ושוב הלאה. וכן יעשה במעשר ראשון, וטוב לו. ויש היום מקומות שעושים כן. ועיין בספר חלקת השדה להרה"ג ר' שניאור זלמן רווח הי"ו הנ"ל.
Google
