עיין בבית יוסף שם דמשמע מיניה דכל שהוא להתרפאות הרי זה אסור ורוח רעה בכלל זה שהרי כתב שם על הקטנים המצויים להבעת (פחד) או שלא לישן הוי להו כחולים ואסור לומר פסוקים בשביל זה, וא"כ כל שכן רוח רעה דבכלל חולה הוי. ומה שכתבת להסתפק שאולי זה רפואת הנפש ומותר, הנה כנראה הסתפקת כן מחמת לשון הטור (שם) שכתב בשם הרמב"ם שהם בכלל הכופרים בתורה שעושין דברי תורה רפואות הגוף "ואינה אלא רפואת הנפש" ומזה הסתפקת אולי ברוח רעה מותר דזה רפואת הנפש. לזה אשיבך דכוונתו "ואינה אלא רפואת הנפש" היינו מצד התאוות החומריות והיצרים הרעים שהתורה הק' מטהרת ומזככת הנפש ומביאתו לידי קדושה וצידקות וחסידות וכו', אבל רוח רעה ב"ג הרי זה בכלל חולי ולא גרע מקטנים המפחדים או שאינם ישנים שאסור.
וכל זה כמובן שאומרים למכה או לרוח הרעה ומכיון שעצם האמירה תרפא , אבל בודאי שקורא תהלים בינו לבין עצמו כדרך תפילה ולהרבות זכויות לחולה שיעמדו לו לרפואתו אינם בכלל כל הנ"ל ואדרבה מצוה עושה שמעורר לבו ולבות אחרים לתפילה ולתשובה, שזהו מהותם של כל היסורים לפשפש במעשיו ולדבקה בו.