לעלות לקבר הוריו בשנה הראשונה

אזכרת ה-11 חודש יש לעשותה בחודש ניסן. לגבי אם האזכרה העיקרית היא ב-12 או ב-13 יש מחלוקת, ולדעת מרן הגרע”י ועוד העיקר הוא בי”ג חודש, ולדעת מרן ראש הישיבה העיקר הוא הי”ב חודש וכן מנהג ג’רבא (עיין בכל זה בשו”ת ים של שלמה יו”ד סי’ נ”ג), וכדאי לעשות אזכרה בשניהם.

לגבי העליה לקבר, לא נהגו לעלות ב-11 חודש, א”כ לא שייך עליה לקבר בניסן, רק ביום האזכרה שהוא בי”ב חודש או בי”ג חודש.

יש לעשות את האזכרה לאחר החג בתאריך, אלא אם כן אינכם יכולים באותו יום ואז עדיף להקדים מאשר לאחר.

מותר לאבל להשתתף בסעודת פורים רק שיהיה בלא כלי נגינה (חזון עובדיה פורים עמ’ ק”פ), ולכן אתם יכולים לבא אליו ולעשות סעודת פורים בלא כלי נגינה.

ואם אתם לוקחים אותו למקום שכבר יש כלי נגינה, אם רגיל להיות שם כל שנה יש חשש אבילות בפרהסיא ומותר לו לבוא לשם גם כאשר יש כלי נגינה (עיין חזון עובדיה אבילות ח”ב עמ’ שס”ה).

מכיון שאבל מותר הוא לאכול בשר ולשתות יין כמו שפסק מרן בש”ע יו”ד (סי’ שע”ח ס”ח), נמצא שאינו מבטל את עיקר דין השמחה בפורים ולכן לא הקלו בשאר דיני אבילות, אבל אונן שאינו אוכל בשר ושותה יין ראו להקל לו מפני שמחת פורים.

יש לעשות אזכרה גם בי”ב חודש וגם בי”ג חודש.

ביום האזכרה יש להדליק נר ועדיף נר של שמן, להרבות בצדקה ובמעשים טובים לע”נ האבא זצ”ל.

מרן בשלחן ערוך (או”ח סי’ תקס”ח ס”ט) כתב לדחות ליום ראשון. וכ”כ בהערות איש מצליח שכן מנהג הספרדים. אך ראיתי בספר יקרא דחיי (עמ’ 151) שהביאו דעת מרן הרב עובדיה זצ”ל להתענות יום לפני, ומאידך הביאו דברי מרן ראש הישיבה שיבדל לחיים טובים להתענות אחרי. וכל אחד יעשה כהוראת רבותיו.

אם על ידי שלא תבוא ידעו שהוא בגלל שהיא אבילה, זה אבילות בפרהסיא בשבת, ולכן מותר לה לבוא.

וכן אם יחסר מאוד לכלה נוכחותה כגון שהיא האמא מותר, אבל בלא זה אסור.

יש לעשות אזכרה ב-11 חודש, ב-12 חודש, וכדאי לעשות גם ב-13 חודש.

יש לעלות לקבר ביום הפטירה (מנהג ג’רבא לא לעלות בכלל, אך כיום נהגו לעלות).

בהחלט אין חיוב לעלות ש”צ, ולא רק זה אם הוא לא עונה על התנאים שצריך להיות ש”צ עדיף שלא יעלה. וגם אצל האשכנזים לא נראה לי שזה “חיוב” כשמו, אלא הכוונה שיש לו צורך וענין לעלות. [וגם אצלם יש לפקפק על המנהג אם אכן העולה ש”צ אינו עונה להגדרות ההלכתיות של ש”צ].

מבואר בהלכה שאסור לצאת כל שלשים יום לטיול או למקום שמחה (סוף סי’ ש”פ), או לסעודת מרעות דהיינו סעודה שיושבים חבירים ומתרועעים יחד (סי’ שצ”א ס”א). יש גם מנהג לאשכנזים שלא לאכול בשום סעודה מחוץ לבית כל הי”ב חודש, אך הספרדים לא נהגו בזה. וגם ללכת לבקר בבית אחר בלא סעודה גם למנהג האשכנזים מותר. ואולי יש מנהג כזה אצל חלק מקהילות ישראל.

אם אפשרי לעשות בשבת, הכי טוב. וכן נהגו בג’רבא.