מה שכתב בשם מרן הגר"ע יוסף בהקדמתו לשו"ת יביע אומר, זה לא נכון ודרשו מעל ספר וקראו בכל הקדמות ספריו ותראו שלא כתב דברים כאלה כלל ועיקר. ובכל ספריו ניכרת ענותנותו העצומה כגודל חכמתו המופלגת. ואדרבא גם בתוך תשובותיו על פי רוב משמיט מכתבי השואלים, למרות שיש בהם (במקצת שראיתי) תוארים מופלגים כיאה לגדול הדור.
ולעצם הענין שראינו לפעמים רבנים שאומרים על עצמם דברי שבח. דע, שבגמרא בנדרים (דף סב עמוד א) אמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה [מותר לו לאדם להודיע את עצמו במקום שלא מכירים אותו] דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו. ובשו"ת הרשב"א ח"א (סימן פד) כתב בזה דברים נמרצים שיש מקומות שעל התלמיד חכם לשמור על כבודו שהוא כבוד התורה. ע"ש. ועיין עוד להגאון רבי שמואל טייב זצ"ל במכתב שנדפס בירחון אור תורה (אדר ב' התשע"א סוף סימן ע') שכתב על רב אחד בזו הלשון לא היה לר"מ לתת מכתב גלוי וכו' שיש בזה ח"ו זלזול והמעטה בכבודי ובכבוד התורה וכו', והגם שאני איני מחזיק עצמי לתלמיד חכם, מ"מ מאחר שהוחזקתי בעיני ההמון לתלמיד חכם היה לו לכבדני נגד זקני עמי. עכ"ל. ועיין עוד להגאון רבי שמעון חירארי בשו"ת שער שמעון אחד (חלק ד חלק יורה דעה סימן י"א). ואין כאן מקומו להאריך.
אתה הראת לדעת שלא כל הזמנים ומעיתים שוים, ויש אופנים שמותר וצריך לשבח עצמם, והצדיקים יודעים מתי ומה מותר להם ואין אנו רשאים להרהר אחריהם.