איספנדות
עיין למרן בב”י (סי’ ש”א) בשם הר”ן שגם דברים שאנו מסופקים אם הם מועילים או לא מותרים, ואין חשש משום דרכי האמורי, אא”כ ידענו שאינם מועילים. וכן דעתו בשלחן ערוך (שם סעיף כ”ז). ומכל מקום יש לבדוק שבלחש אין איזה דבר שקשור לעבודה זרה.
הרמב"ם חי בספרד ובמצרים, ומרן השלחן ערוך חי בטורקיה ויון ומצרים וארץ ישראל, וכולם כתבו שחתן מברך ברכת האירוסין (שלחן ערוך סי' ל"ד). וגם בג'רבא כך נהגו וגם בישיבתנו כך עושים גם בפני מרן ראש הישיבה. אלא שבבמקומות אחרים (וכך נהגו גם בתונס) הרב מברך כי רבים היו עמי הארץ, ושלא לבייש הנהיגו שלכולם יברך הרב.
והיום בארץ ישראל שאין מי שלא יודע לקרות עיתון (להבדיל), אם מביאים לו דף או חוברת לקרות הברכה ידע לקרות בלי שגיאות, ולכן היה רצוי מאוד להחזיר עטרת ההלכה לישנה ולתת לחתן לקרות, שזו ברכת המצות, כמו שלא נותנים לרב לברך בורא פרי העץ והחתן אוכל, כך צריך לנהוג ולהנהיג. ולא כאותם ראשי ישיבות שמברכים הם ורק הם ברכה זו אולי אלף פעמים וחושבים שלהם לבדם ניתנה ברכה זו. והשומע ישמע ותבא עליו ברכת טוב.