הנה נוסח שטר מכירת החמץ הוא סטנדרתי, ובודאי מלבד החמץ שבכלי שמוכר יש דברים שהם חמץ ממש שנמצאים במקומות מסויימים שמצויין בשטר שמוכר אותם, ואם כתוב שמוכר גם את החמץ שבכלי כוונתו על החמץ שאולי נראה שם וגם הבלוע, ורק אותו חמץ הוא מוכר (למרות שהגוי לא ירצה לאכול גירוד של חמץ מהכלי), אבל את הכלי עצמו בלבד ודאי שאין מוכר, ואין זה מבטל עסקת המכירה שמצוין בשטר, שהרי אם ימכור הכלי בלבד, יצטרך להטביל את הכלי כדין קונה כלי מגוי, וכמו שכתבו בדיני פסח באגדת "איש מצליח". והנה יש להביא ראיה לגבי חמץ בלוע שאפשר למכור, ממ"ש בח"מ (סימן רי"ב ס"ב): וכן המוכר לחבירו אויר חורבתו ואויר חצירו אינו כלום, אא"כ הקנה לו חצירו להכניס בו זיזין, וכן כל כיו"ב. ע"כ. וע"ש בסמ"ע סק"ח. וממ"ש מרן "אא"כ", משמע שהעיקר הוא האויר והזיזין הם הטפל ודרך הטפל נקנה העיקר, הוא הדין שעיקר המכירה החמץ הבלוע בכלי שאין בו ממשות עם הטפל שזה הכלי, ולכן אין צורך בטבילה, כי אינו מקנה לו הכלי והוא רק אמצעי. ואין זה דומה למ"ש הרמ"א בח"מ (סי' ר"ג ס"ג) שאם קנו באיזה דבר המועיל בו קנין עם דבר שאין בו ממש דהוי קנין דברים. ע"כ, חדא דלדידן החמץ הבלוע יש בו ממשות ואוסר הכלי, ושנית כבר כתב הסמ"ע שם (ס"ק כ"א) דגם בדין זה פליגי והקנין קיים. ונכון הדבר שאין נראה בעין החמץ בכלי רק בלוע בו (ותמונה אינכם רואים זולתי קול). אבל כבר קבעו חז"ל וזו גזירת התורה כידוע, שכלי שבלוע בו איסור כאילו הוא (הכלי) עצמו האיסור בעין, כמו כלי טריפה שהוא נקי ורחצנו אותו היטב, אבל הוא נשאר טריפה עד שיוכשר כדין. הוא הדין לגבי כלי שבלוע בו האיסור דהיינו החמץ ואותו אנו מוכרים. (כמו מי שהזיק את חבירו וניסך יין לע"ז, מהתורה פטור, אך חכמים קנסו שישלם מן העידית, כמבואר בח"מ סי' שפ"ה ס"א).