האם מותר להשים עגיל לילד, והאם יש דרך להקל לגבר ללחוץ ידי אשה.

בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ולבת עמ’ תשצ”ב) הביא תשובת מרן הגרע”י זצ”ל שכתב להקל בזה בחתונה (כמובן לא מלכתחילה) וכיוצא בזה שנפגשים באקראי, אבל כאשר נפגשים באופן קבוע לא היקל בשום פנים ואופן. עיין שם. אך שם דיבר בבנים ובנות דתיים לאומים שעלול לצאת מזה נזק, אך בנידון כמו שלכם שאין מה להפסיד, לכאורה עדיין יש מקום להקל. אח”כ ראיתי בשו”ת “השלוחים” (סי’ ע”ב, עמ’ ש”צ) שהביא דברי הרבי מחב”ד זצ”ל שהיקל בזה בהסתייגות מוחלטת בברית המועצות, מכיון שאין דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונשואי תערובת, ובעקבות התנאים והקשיים המיוחדים במדינה זו, ואחרי כל זה התנה שהישיבה תהיה נפרדת. עיין שם. ונראה לי שתוכלו ללמוד מזה לנידון שלכם להקל, אך לא בישיבה מעורבת לגמרי. מלבד זה חפשתי בעוד ספרי אחרונים ולא מצאתי שהקלו בזה באופן שהמפגש הוא קבוע.

אכן יש לבדוק היטב שאין בעיות של עבודה עם נשים

א. פעמים שיוצאת טיפה קטנה שאינה ניכרת, ויש שרוצה לבדוק עצמו לראות אם יצא משהו, וחושב שזה נכון, על זה אמרו חז”ל שאינו נכון ואסור לעשות כן, שלא יגיע לידי חימום ואיסור. [ועצה נכונה לאדם החושש מענין זה, שלא יתייחס לזה כלל, ויעבור ממנו].

ב. שיכור, כל שלא הגיע לשכרותו של לוט, מעשיו נחשבים מעשה גמור. כמו אם קידש אשה קידושיו קידושין (ש”ע אבן העזר סימן מ”ד סעיף ג’). וכן מכר או קנה, המקח נתפס (ש”ע חושן משפט סימן רל”ה סעיף כ”ב). וגם אם הזיק חייב לשלם, (הרמב”ם הלכות חובל ומזיק פרק א’ הלכה י”א).

ונראה שגם בענין זה, הרי זה מעשה אסור וצריך תשובה ותיקון על זה.

א. שיתחרט ויקבל על עצמו שלא יעשה כן יותר, ויתודה על זה.

ב. שישמור על עצמו שלא יגיע למצב של שכרות, גם בפורים.

ג. אם יכול להתענות יום אחד, או לפחות חצי יום, ויתן צדקה כפי כחו.

ד. שיחבק וינשק ספר תורה. ועיין להגרי”ח ז”ל בספרו לשון חכמים חלק א’ סימן ע”ה, תיקון על זה.

וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.

ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.

ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.

ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.

כשמה כן היא , נגיעה .

אם אין מכירים את האשה וגם אין יודעים את שמה ואין בהם שירים פסולים – מותר.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1113).}

הרבה פעמים ילדים ששולחים אותם לפנימיות בגיל צעיר הם ילדים שיש להם בעיות בבית, או שהמשפחה חילונית או מקולקלת, (ואני מכיר אישית בחורים תמימים וטובים שנפגעו מזה), לכן לא מומלץ לשלוח ילד לפנימיה בגיל כזה.
לגבי הבעיה שהמורה והמנהל לא ישלחו אותו לישיבה טובה, כמדומה שזה תלוי בכם, תשקיעו בו בשנה הבאה שילמד טוב טוב את החומר, (ואם בכיתה זה לא מספיק תוסיפו לו אברך וכיו”ב), ותבקשו שיבחן בכמה ישיבות ואח”כ נחליט היכן נשים אותו, ואחרי שהדבר יהיה תלוי בידכם תראו איזה ישיבה מתאימה לו.
יתכן שאיני מכיר היטב איך המערכת אצלכם מתנהלת והפתרון שכתבתי אינו מעשי, אך לענ”ד אפשר לחשוב ולמצוא פתרונות טובים לבעיה שהזכרתם בלא לשלוח את הילד לפנימיה, בפרט שאתם מתחילים לחשוב כבר מעכשיו ולא ברגע האחרון…

משעה שהילדים בני הבנה (כל אחד כפי גילו) רגילים להורות להם להמתין מעט, ומוסיפים קצת קצת לפי כחו של הילד ולפי רוב השנים.
עם זאת, במקרים מסויימים אפשר להתגמש ולהפחית מכמות השעות שהילד כבר הורגל אליה, וכפי עיקר הדין (המבואר ביביע אומר ח”א) שהוא פטור מן ההמתנה. ויודע צדיק נפש בהמתו.

נאמר בפרשת כי תצא (כ”ד ט”ו): לא יומתו אבות על בנים וגו’ איש בחטאו יומתו. אין אדם נענש לא בעוה”ז ולא לעוה”ב חלילה, בעוונותיהם של אחרים. מ”מ נצטוינו בפרשת קדושים (י”ט י”ז): הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו חז”ל (שבת דף נ”ד ע”ב): כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחא נתפס על אנשי ביתו וכו’ (ומאמר זה נכלל בכוות הפסוק ולא תשא עליו חטא). לכן צריך לשקול ריוח מול הפסד, כי כמו ששאלת בדורנו קשה מאד למצוא בחורה צנועה כנדרש, ומאידך מזה הטעם ממש ראוי שאדם לא יתעכב בשידוכין כי הנסיונות אינם מתמעטים. אלא הראוי לענ”ד לחפש בחורה שצנועה יותר מהרמה הממוצעת בציבור, ואחרי החתונה ועשית כחכמתך לשכנע אותה בדרכי נעם ובשום שכל להוסיף מעט מעט בצניעות. אם תשמע – מוטב, ואם לא – כבר אינך בכלל מי שאפשר לו למחות.

בהצלחה.

– לפי מה שאנו תופסים שהשוק (הנקרא ערוה) הוא חלק הגוף שבין הברך לקרסול, נראה שחיוב כיסוי חלק זה שייך גם בבית. וכ”פ בשו”ת מנחת יצחק ח”ו (סי’ י’).
– והמקילות בהז כנראה סומכות על המשנ”ב (סי’ ע”ה סק”ב), אבל מלבד שרוה”פ חולקים עליו, הנה גם לדעתו אין ההיתר הנדון הנ”ל ברור. ואכמ”ל.