יש מנהג מפורסם לקבור את הערלה בחצר בית הכנסת ואומרים שהוא סגולה שיהיה הבן ת"ח. ושמעתי שהדבר מוזכר באחד מספרי הסגולות שהיכן שקוברים הערלה שם האדם נמשך. ושמעתי מהגאון ר' משה חורב שליט"א שהדבר נרמז בתהלים (קמ"ז ט"ו) "השולח אמרתו (רמז למילה, כמבואר ברש"י שבת דף ק"ל ע"א ד"ה שש) ארץ, עד מהרה ירוץ דברו", דהיינו: המקום שבו ישלח הערלה לטומנה בארץ, שם במהרה ירוץ הילד לעשות דברו של השי"ת. ושו"ר בספר היכל ישראל פרנקפורטר (ירושלים תשכ"ח ח"ב עמ' רמח) שבקאמרנא היתה תיבה בביהכ"נ מלאה חול ששם היו טומנים הערלות. ובגליון עלים לתרופה (תשס"ו כ"ז אלול) הביאו שכן היה המנהג גם בבלז. וכן מצאתי קצת סמך מדברי מהרי"ל במנהגים (הלכות מילה אות ש"ו) שבריינוס נהגו שהמוהל מחזיר את דם המציצה ליין ואח"כ שפכו את היין תחת ארון הקודש. ומ"מ עיקר המנהג לטמון בעפר הוא קדום מאד, ומוזכר בפרקי דר"א (פרק כ"ט) ובב"י (סימן רס"ה ס"י). ע"ש.