בחנות תבלינים בשכונתנו מוכרים עפצים. ראיתי מאמר, שהוא יותר מדעי מהלכתי, שמוכיח בברור, על פי מציאות הטבע, שרוב העפצים המצויים בימינו נגרמים וגדלים ע"י שרצים ועל כן אינם כשרים. במאמר מובאים הרבה פרטים על עפצים שמעולם לא ידעתי. מכיון שבגמרא נזכרים העפצים ללא חשש כשרות, השאלה היא האם למי שמקפיד על כשרות למהדרין, מותר או אסור לאכול עפצים כאלה?המאמר פורסם כאן. http://knol.google.com/k/-/-/2uwlycjywdbb9/33עיקרי הדברים שנכתבו במאמר:עפצים הם נגע בצמחים. עפצים גדלים רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך ענף או עלה העץ וחיים בתוכו. השרצים מפרישים מגופם ליחה (כימיקלים והורמונים מעוררי גדול) שגורמת לעץ לגדל את העפץ כבית מסביב למקום בו נמצאים השרצים. אין עפצים בלי שרצים. עפצים לא יכולים לגדול מעצמם - כל קיומם רק בגלל הליחה שיוצאת מהשרצים לתוך ענף העץ וגורמת לגדילת העפצים.עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. יש ספרים בהם כתוב שעפצים הם מיני פירות. לדוגמא: בגיטין (יט, ע'א) כותב רש"י: "מי טריא - מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל"ש בלע"ז ". מכאן אנו למדים שרש"י סבר שעפצים הם פרי שגדל על העץ. גם אור-זרוע סבר כך.אילו היו העפצים פירות עצים, לא הייתה בהם שאלה של כשרות. אך, המציאות מוכיחה שהעפצים אינם פירות עצים. אין במציאות עפצים שהם פירות עצים. כולם הם נגעים שנגרמים על ידי שרצים.בטבע יש מאות סוגים שונים של עפצים. אין אנו יודעים באיזה סוגי עפצים השתמשו בימי קדם. אי אפשר ללמוד היתר כללי לעפצים מתוך זה שחז"ל התירו מי-עפצים. הסבה היא שיש עפצים כשרים הגדלים בגלל חיידקים שאינם נראים לעין (באלה אין שאלה של כשרות), ויש עפצים הגדלים ע"י שרצים גדולים הנראים לעין. העפצים המותרים בדברי חז"ל הם מן הסתם מהסוג הכשר. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, גדלים בגלל שרצים גדולים הנראים לעין. (יש במאמר תמונות המראות את השרצים בתוך העפצים)הרמב"ם אומר: "כל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע." (רמב"ם, הלכות קדוש החודש, יז, כד)." א"ר אלעזר בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים... ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים..." (נדה,כב, ע'ב).מכאן אנו למדים שבכל עניני המדע והטבע - המציאות היא שקובעת. חז"ל הקפידו ללמוד את המציאות מחכמי הטבע והרפואה לפני שפסקו הלכה.ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". אין הבדל בין מעמיד את המוצק למעמיד את הנוזל - "יין שרוף שעושין מדגן ...עיקר המעמיד הוא המאל"ץ של שעורים ... ואפילו המעמיד היה רביעי או חמישי - אסור, כגון מי דבש שקורין מע"ד, שהעמידוהו בשמרי שכר ובשמרי מי דבש" (ערוך השולחן, אורח חיים, תמב, כ-כב). ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".הליחה היוצאת מהשרצים דומה לאנזימים לעשיית גבינה. אם האנזימים (דבר המעמיד) באים משרצים הנראים לעין, אפילו בכמות קטנה, הגבינה לא כשרה. וכן, הקליפה הקשה של צדפים בים גדלה בגלל ליחה שיוצאת משרצים (דבר המעמיד) וגורמת למינרלים מהים להתאסף מבחוץ סביב השרצים. המינרלים מהים לא באים מתוך גוף השרץ אלא נאספים מבחוץ, על כן המינרלים עצמם כשרים, אך, הליחה היוצאת מהשרצים גורמת לגדילת הקליפה הקשה של הצדפים. לפיכך, אין הכשר לאכול אבקת צדפים טחונים כתוספת מינרלים לבריאות הגוף.עפצי עץ אלון הם נגע שגדל רק בגלל הליחה היוצאת מהשרצים. עפצים אלה אינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים, כמו שאומר מהרש"א: "אי אפשר להיות בלעדו". על כן, יש לליחת השרצים דין של דבר המעמיד וכאילו האיסור בעין, ולעפצים יש דין דומה לדין קליפת הצדפים, ולדין גבינה המועמדת עם אנזימים טמאים. ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה על כן אפילו באלף אינה בטלה ועפצים אלה אינם כשרים לאכילה.