א) בענין הפתח גנובה, הדבר ברור שיש לפניה אות נעלמת (שהרי שוֹמֵעַ על משקל זוֹכֵר, אוֹמֵר שׁוֹמֵר, אלא שקשה לבטא העי"ן שוֹמֵע, ולכן באה הפתח גנובה). ונחלקו בזה גדולי המדקדקים: יש מהם אומרים שצריך לומר שוֹמֵאַע (ראב"ע), ויש מהם אומרים שצ"ל שׁוֹמֵיַע. ועיין אריכות בזה בספר מנחת שי (בראשית א' ו'). הכלל הוא: בצירי וחיריק מוסיפים יו"ד, ובשורוק וחולם מוסיפים וי"ו (גבוֹוַה, יְהוֹשוּוַע). ועיין בכללי הקריאה שבתחילת סידור איש מצליח שהובא שם שכן נמצא בכי"ק הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת שבת: "שֶׁיְּמָרֵיַח" (הניקוד שלי, אבל היו"ד במקור). וכן הבא"ח ע"ה כתב צפנח פעניח. ע"ש. ועיין שם עוד. (וכן שמעתי ממרן הגר"ע יוסף שליט"א בקריאת התורה ריַח ניחוַח. וכשספרתי זאת למרן ראש הישיבה שליט"א, אמר לי שכן כתוב בשו"ת יביע אומר. מצליח מאזוז).
ב) מפני שאלקים הוא מדת הדין.
ג) בצירי מאריכים יותר מפני שהיא תנועה גדולה, ובסגול – נחטף יותר מהר.
ובענין הקמץ – אכן מבטאו הנכון אמור להיות ממוצע בין פתח לחולם (קמץ – שקמוץ משניהם. כ"כ הראב"ע).