מן הדין אין מניעה, ואפילו חתונה מותר לערוך בליל עשרה בטבת (עיין ביביע אומר חלק ו' חלק אה"ע סימן ז'). אך מאחר וזה קבוע, כדאי לקבוע ביום הברית (שבעה ימים אחר כך). ויש גם תפלה שחיבר רבנו בן איש חי לאומרה באותו יום, עיין בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת ראה סעיף י"ז).
כולם לא מכריזין על צום גדליה, עיין בכה”ח שם אות כ”ז שיש גורסים במקום צום כיפור צום גדליה, ולכן כתב שאין להכריז עליו, וביאר הטעם מכיון שגם הוא ידוע לכל. וכן הוא בסידור איש מצליח.
כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.
וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.
מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.
בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.
לגבי התעניות הקלות – אם כאשר יעדר מהעבודה ביום הצום עלולים לפטר אותו, יש מקום להקל בזה, ויכין את עצמו כיאות לצום בכל מה שאפשר לו (יקום מעט לפני עלות השחר, וישתה אז חלב או מיץ ממותק, ובמשך היום ינוח בין-לבין כמה שיוכל), וילך לעבודה בעודו בצום. ואם בהמשך היום יראה שלמרות כל ההשתדלות אינו יכול לסבול את התענית והוא אנוס לשתות – אין עליו עוון. וראוי שלא ישתה בכל פעם אלא פחות מרביעית. (וטעם ההיתר, משום שבאיסור דרבנן ובמקום צורך כזה, יש מקום לסמוך על הסוברים דמותר להכניס עצמו לאונס, ובפרט שאין הדבר ברור שיצטרך להפסיק הצום, וייתכן שבסופו של דבר יצליח לעמוד בתענית).
אבל כל זה רק במקום חשש איבוד העבודה וכאמור, אבל אבל אם אין חשש שתהיה בזה עילה לפיטורין, כגון שיכול לקבל חופש מן העבודה בתענית על חשבון החופשה השנתית שלו, או לעבוד רק חצי יום, ולא יהיה לו נזק בעבודה לטווח הארוך, חייב לעשות כן ולצום צום מלא.
אם מועיל להיפטר מתענית בכורות על ידי למוד משנה אחת בהבנה?
תענית בכורות היא דין גמור ומוזכרת בשלחן ערוך סי’ ת”ע ס”א, וגם ההיתר של סיום מסכת הוא רק בגלל שירדה חולשה לעולם בזמן הזה, ובדורות עברו היו הבכורות צמים בערב פסח, ולכן א”א להפטר ע”י לימוד משנה אחת. מה שכן לדעת מרן שליט”א אפשר לעשות סיום מסכת גם על משניות בלבד אם למד בהבנה ברורה כגון עם פירוש הרע”ב. ומי שיודע מעכשיו שבערב פסח יהיה במקום שאין בו סיום, יתחיל מעכשיו ללמוד מסכת כדי שיהיה לו סיום בערב פסח.
בימי תענית מניחים תפלין גם בשחרית וגם במנחה. כך מנהג התוניסאים ושאר עדות הספרדים. (אצל האשכנזים איני יודע). מקור מנהג זה הוא בבית יוסף סי’ מ”ו, ושם מבואר הטעם כדי להשלים מאה ברכות שחסרות ביום תענית.
כל זה לגבי שאר תעניות חוץ מתשעה באב, אבל לגבי תשעה באב יש מנהגים חלוקים אם להניח גם וגם או רק במנחה.
במקרה זה – ברור שיש לך לנהוג כדעת מרן (סי’ תקס”ח ס”ט) לדחות את התענית ליום ראשון.
לגבי האחים שלך שאינם צמים בצום גדליה – לענ”ד עדיף לומר להם שיש “להקדים” את התענית של האמא ע”ה לצום גדליה (וכמו תענית בכורות שמקדימים ליום חמישי…) כי בודאי מעלת התענית צום-גדליה גדולה מתענית על פטירת האם. ובפרט שאין ספק שיש בזה תועלת גדולה גם לנשמת האם, ואנו מרוויחים בזה שני ציפורים בבת אחת.
עיין בשו”ת יחוה דעת (ח”א סימן נ”א) בשם הרב שיירי כנה”ג (א”ח סי’ קע”ד הג”ט אות ב’) שאפשר לומר למסובים “בשמחתכם” ואח”כ לברך ולשתות, כי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ע”ש. והוא הדין לאמירת “לחיים”. וכן אומרים “לחיים” בקידוש לפני ברכת בורא פרי הגפן. ויש מקור לזה בגמרא שבת דף ס”ז ע”ב (סוף פרק ששי).
נראה דלכתחילה אין לעשות כן מפני דברי הרמ”א ביורה דעה (סימן שצ”א) שאסור לאכול בסעודה בליל יארציי”ט ע”ש. ובדיעבד אם קבעו החופה בליל יארצייט, מותר להשתתף ולסמוך על המתירים.
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.