כתוב בפרשת לך לך (יד, א): ויהי בימי אמרפל. ופירש רש"י: אמרפל, הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש. וכתב בספר עלינו לשבח חלק א' (עמוד קצ) בזה הלשון: הגיעה אלינו שאלה מעניינת מאחד הפעילים המפורסמים בארץ ישראל, הנאבק במשך שנים רבות נגד המסיון הנועץ צפרניו ביהודים ומעבירם על הדת. במקרה מסוים ניהל העסקן מלחמה עזה במיוחד נגד מוסדות המסיון, וקציני המשטרה איימו עליו שהוא עלול להאסר בשל כך בבית הכלא. שאלתו היתה, מה עדיף? האם להמשיך במאבק, עד כדי מאסר, או לנצל את זמנו וכישוריו לחינוך, להחדרת יראת שמים ואהבת תורה בתלמידים. באיזו דרך כדאי לבחור?
והשבנו לו, שלכאורה יש עדיפות לדרך השניה. המקור לכך הוא מה שמובא בכתב סופר בפרשתנו, וזה לשונו: יש לחקור, אברהם אבינו ע"ה מסר נפשו כששיבר צלמי נמרוד, ועמד נגדו, ולמה לא עשה כן בארץ כנען שהיתה מליאה גלולים ואין לך עץ רענן שלא היה תחתיו עבודה זרה, וכן הר גבוה וגבעה נישאה כדאיתא בעבודה זרה (דף מה ע"א), ולא מצינו ששיבר אליליהם, אדרבה, השתחוה לבני חת ונכנע להם. אבל האמת, ממשיך הכתב סופר, שם באור כשדים לא שמעו לקולו כלל, ולא הועיל בכל תוכחותיו, ולא עשה נפש כמו שעשה בארץ, ולא היה שם מכיר ה' כי אם הוא. על כן השליך נפשו מנגד, להפרישם מעבודה זרה כל מה שאפשר. ואם ימיתוהו, מה לו בכך. אך בארץ ישראל קרא בשם ה' ונתגדל שמו, וקיבלו ממנו רבבות, ועשה נפשות הרבה, על כן אין לו רשות להתגרות עם אותם שלא שמעו לו, כי אם ימיתוהו, מה יעשו כל אותם תלמידים הסמוכים על הוראתו ותורתו, ואין לומר יסמוך על הנס, ואין זה מדת חכמים וכו'. יעו"ש. ומכאן נלמד לעניינינו, דאין להתגרות באותו מוסד מסיונרי, אלא יניח להם, ויעסוק בעשיית נפשות לתורה ויראת שמים. עד כאן דברי ספר עלינו לשבח.
ולכאורה אין מזה ראיה, דבנידונו מיירי ביהודים וכל ישראל ערבים זה לזה ולא תעמוד על דם רעך העומד ליטמע?
Google
