ידועה דעת הגר"א [בספר מעשה רב סימן קי"ח] שיותר טוב שהחלות לא תהיינה על השולחן כאשר מקדשים על היין, ורציתי להבין את דבריו. שכן יש שני טעמים מדוע מכסים את החלות בשעת קידוש. (לנוהגים שלא כהגר"א) הטעם הראשון שלא יראה הפת בושתו, ולפי זה בין אם מכסים את החלות, ובין אם לא מביאים אותם לשולחן בשעת הקידוש, בשני המקרים מתקיים כאן "שלא יראה הפת בושתו". אך הטעם השני לכיסוי החלות בשעת קידוש הוא זכר למן, ולכאורה טעם זה מתקיים רק כאשר מכסים את החלות, אבל כאשר לא מביאים את החלות לשולחן בשעת קידוש היכן מתקיים כאן "זכר למן"? האם ניתן לתרץ שהגר"א לא סבר את הטעם של "זכר למן" אלא רק את הטעם האחר, או שיש לזה עוד תירוצים?