בהמשך לדיון מקור פירוש לשון ״ידיעה״ הנאמר ביחסי אישות (לחץ כאן לקריאה), אכן הראשונים פירשו כן, שהוא מלשון חיבור (ולאו דוקא שהכוונה באופן רוחני), כמ״ש רבינו בחיי בפ׳ בראשית (ד, א) ובס׳ השרשים לרד״ק (ערך ידע) ועוד. וע״ע להמלבי״ם בספר הכרמל (ערך ידע ב׳), ושם הסבירו גם הטעם שנקראת בלשון ״ידיעה״, יעו״ש. ועוד יש להאריך בדברי רש״י בעבודה זרה (דף ד.) ד״ה ידעתי, ולפי׳ בפ׳ לך לך (יח, יט) ועוד כ״מ ואכמ״ל.  ברם הרמב״ן באגרת הקודש (ריש פ״ב) פירש על אותו דרך, אבל מוסיף שנקראת כן אך אם נעשית בקדושה וכו׳ בלבד, ונימוקו עמו ע״ש (ולכאורה מאחר שזה שכתוב באדם הראשון היה באופן רוחני וכמ״ש גם כבודו, לא זכיתי להבין מה ראה הרמב״ן להעדיף ולהביא מהפסוק בשמואל א (א, יט)? וע״ע בפירושו לפ׳ קדושים (כ, יז). ולא כמו שהעיר המוציא לאור של חומש ״תורת חיים״ למוסד הרב קוק, בכוונת הרס״ג בפ׳ חיי שרה (כד, טז). וע״ש נמי בפי׳ מהר״ם בר ברוך). עכ״פ לנו צריך יישוב איך הרמב״ן פירש את הכתוב בפלגש בגבעה כמו שהעיר השואל הקודם. ועוד, כיצד ניתן לפרש ״ויקראו אל לוט וגו׳ הוציאם אלינו ונדעה אתם״ (וירא יט, ה)? ילמדנו רבינו דרך סלולה בהבנת דברי רבותינו הקדושים עליונים למעלה.