איספנדות
עיין למרן בב”י (סי’ ש”א) בשם הר”ן שגם דברים שאנו מסופקים אם הם מועילים או לא מותרים, ואין חשש משום דרכי האמורי, אא”כ ידענו שאינם מועילים. וכן דעתו בשלחן ערוך (שם סעיף כ”ז). ומכל מקום יש לבדוק שבלחש אין איזה דבר שקשור לעבודה זרה.
ראיתי בהלכה ברורה ועוד ספרים שמחמירים לספרדים שלא לדבר אחרי מים אחרונים. אבל אחר המחילה, מדברי השו"ע סימן קפג ס"ו, שהמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך, מוכח שמותר לדבר אחרי מים אחרונים, [ושם אין לדחות כמ"ש המג"א שמיירי שהביאו לו את הכוס לפני מים אחרונים, שזה שייך רק במברך אך לא במסובין]. ולמרות שמדברי השו"ע שהתיר לדבר אחרי מים ראשונים מעיקר הדין, מוכח לכאורה שאוסר במים אחרונים, על כרחינו ליישב כמו שחילק המג"א והשו"ע הרב בין שניים או שלשה מילים לבין דיבור ארוך יותר. ואין לדחות [כמו שראיתי שרצה לרפא שבר על נקלה בהלכה ברורה] ולומר שמרן בסימן קפג הנ"ל מיירי כשלא נטל ידיו למים אחרונים, שהרי דעת מרן שחובה ליטול, ועוד שאם כן איך דייק בכס"מ שמותר ולמה לא דחה שמיירי כשלא עשו מים אחרונים? אלא ע"כ כמו שכתבנו לחלק. מה דעת כת"ר?
שהמנהג לא לדבר אחר מים אחרונים, זוהי מציאות קיימת (מלבד מזמורים מסוימים שנחשבים צורך הברכה), ואף אם ע"פ הפשט אין מוכרח שאין לדבר, מ"מ בודאי שכן הוא ע"פ הקבלה (עיין בשער המצוות פר' עקב). וכל שכן שי"א שכן הוא גם ע"פ הפשט.