ראיתי במשנ"ב בשם הט"ז שכותב שאם קנה מהחנות לחם אחד, ונגמר לו, ורוצה לשלוח לקנות לו עוד צריך לברך, שאילו הייתה דעתו על שני לחמים, היה קונה מלכתחילה שניים, וא"כ מוכח שהוא נמלך, אך אם יש בביתו עוד לחם, ובתוך הסעודה הולך לקחת עוד, לא הוי כנמלך שדרך בני אדם להמשך באכילתם וכו'. והבנתי מדבריו שהחילוק הוא שכשיש טירחא להביא עוד, כמו ללכת שוב לחנות, הטירחא מוכיחה שדעתו לא הייתה על המנה השניה, שאל"כ היה קונה מלכתחילה שניים וכנ"ל. ואם הדברים נכונים יצא חידוש, שאם אדם יושב במסעדה ומזמין מנה, וכשסיים אותה רוצה עוד, ובאותה מסעדה, כדי להזמין עוד צריך לעמוד שוב בתור, ולשלם, ולקבל פתק, ולעמוד בתור אחר, ששם הוא מקבל את פיתו עם התוספות שהוא בוחר וכו', שיש בזה טירחא- א"כ יצטרך לברך שוב המוציא, אפילו שהלחם השני היה באותו חדר בו הוא סעד בראשונה? האם הדברים נכונים?
מאד קשה לי לקבל את החידוש שלך. לענ"ד ייתכן מאד שהטעם שלא הזמין האדם מראש שתי מנות, כי לא היה בטוח כמה בדיוק יצטרך לאכול, ולא רצה מראש להתחייב ולשלם עבור שתי מנות. ולכן למעשה כאשר "עם האוכל בא התיאבון" אין זה נחשב כנמלך, אע"פ שהמנה השניה כרוכה בתשלום וטירחא.
מאת: פלוני | תאריך: י״ט בשבט ה׳תשפ״א – פברואר 1, 2021
יישר כח! אלא שעדיין מוטל על כבודו לבאר לנו מהו החילוק בין נידון הקנייה בחנות לבין המסעדה - אם כבודו כותב שהוא מודה שיש טרחא לעמוד שוב בתור ולשלם שוב... ולמה לא נאמר את סברת כבודו גם בחנות?
אין כאן כללים הלכתיים נוקשים מה נקרא טירחא, אלא הסתברות ואומד הדעת מה דעת הקונה.
– במסעדה יש סבירות גבוהה שמה שלא קנה מראש את המנה השניה, אינו מצד "נמלך", אלא שרצה לכלכל צעדיו בתבונה, ולא לזרוק כספו לריק.
– אבל אדם האוכל בביתו (אם הוא אדם מן היישוב), הרי הוא קונה מראש ככל סיפוקו, מקסימום – ישאר לחם לסעודה הבאה.
