אדם שיש לו חשד סביר מאוד ורגלים לדבר שנעשו לו כשפים ע"י בן עולה (בן ברית, ספק אם נשמת ישראל מפעמת בו...), ואם כנים הדברים, הם לא הניחו פינה וזווית שלא היכו בהם עד שירד עמו לחייו ממש, לרבות גם ובעיקר בענייניו הרוחניים, שעל זה עיקר צערו שגורם לו ביטול תורה ותפילה עצום מאין כמוהו ועוד כמה וכמה מכשולות בעל כרחו שלא בטובתו מחמת מצבו העגום, ולכן שאלותיו: א) מה ניתן לעשות כנגד זה (בהנחה שכבר נעשו, שלכאורה הלחש המפורסם של מרן החיד"א לא יועיל בכה"ג)? ב) בהמשך לשאלה הקודמת: בגמ' עירובין (מא:) איתא: ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות. למאי נפקא מינה? למיבעי רחמי עלייהו. וכתבו שם התוס': ואע"ג דאיכא נמי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה (חולין ז:) נראה דהוי בכלל רוח רעה. ע"כ. ולכאורה כיוון שמכחישין פמליא של מעלה מה תעלה ומה תוריד התפילה. והיא גופא קשיא, איך נותן הקב"ה לאותם רשעים לעשות בעולמו כבתוך שלהם ולמוטט אנשים בעל כרחם, ואחרון הכביד שמעבירין אותו גם על דעת קונו?! ג) ר' צבי הירש קאידנוור זצ"ל בספר קב הישר (פרק כט) כתב: וכן הוא סוף וקץ כל גופות המכשפים שהלכו אחר הכישוף– להיות ממנו נחשים ועקרבים ונשמתן נעשין שדין ולילין. תיפח רוחם ונשמתם של בעלי הכישוף! ואותן אנשים או נשים שהולכין אחר הכישוף – המה ראויים לקלל אותן לפני הקב"ה ולהתיש כוחן בכל מאי דאפשר וכו'. עכ"ל. האם לאור זאת אכן מותר לקללו ולפעול פעולות (בתחום הקדושה, כמובן) כדי להענישו, ובפרט שהוא עצמו נפגע ממנו כאמור? ד) האם מותר למסור דינו לשמים, דלפי הכרעת הגמרא בבא קמא (צג.) דהיכא דליכא דינא בארעא לכאורה שרי? אדגיש שב"ה אין מדובר באדם הזוי או סהרורי אלא שקול ומחושב, וכל מה שנשאל הוא אחרי שנים רבות רבות של סבל ומכאוב שבהן ניסה להיות מתון מתון ולהתעלם בכל מאי דאפשר מהאפשרות הנ"ל – לתלות בכשפים, אך כלו כל הקיצין, וקרוב לודאי שאמת הדבר.