עצה לזכרון לקורא בתורה

א. בָּזָךְ

ב. בְּזִיכִים בפשטות רפוי, כי על פי רוב הטיה כזאת תהיה ברפוי ורק לעיתים דגוש, כמ”ש הרד”ק במכלול (דף קנ”ו ע”א)

ודע שהרבים של בזך הוא הוא בְּזָכִים או (בְּזַכּים), והיחיד של בְּזִיכִים בוא בָּזִיך, וזה מוזר שהשתמשו חז”ל ביחיד בלשון זה וברבים בלשון אחרת.

תשובת הרב אלחנן מאדאר

נראה שנתכוון למה שכתב הט”ז שם סק”ב, אולם לענ”ד אינו ענין לנ”ד, דמלבד שאין הדבר מוסכם עי’ מ”ש בביאור ההלכה (שבהוראה ברורה שם) , עוד בה שלא אמר הט”ז כן אלא באופן שטועם על מנת לפלוט ואם ירגיש איסור ימנע משא”כ במסטיק שגם אם יטעם טעמים מסוימים זה לא יעזור לו לידע אם הטעם הזה הוא כשר או לא, שהרי טעמים אלו נמצאים בשני אופנים. ומכיון שהחשש קרוב מאד ואיכא רעותא לפנינו דלהכי לא קיבלו כשרות, ליכא למימר סד”ר לקולא. כנלע”ד. ובלא”ה ממה שהט”ז גופיה הסבר טעם הדין שבתערובות אין מועיל לטעום ויש לעשות כן ע”י גוי מבואר דבכל כהאי גוונא אסור לטעום ע”י יהודי מאחר שמתיר את התערובות גופא.

בודאי שבסיום י”ב חודש לפטירת הצדיק שאנחנו עדיין אבלים על פטירתו אין ראוי לעשות הילולא ושמחה וששון.

1. כאוּ (כאילו נוספה אל”ף), והיא תנועה קטנה.
2. ? (צריך לשמוע מפי בקי ולהבין).
3. כשאר האותיות (דהיינו שהאות נשמעת כפולה).
4. הרי”ש בשווא נח, ומבטאים שני ריש”ין.
5. נע.
6. כאילו אין ניקוד.
7. א’. אם ברור לו שלא יתחלף בזי”ן וסמ”ך, מצווה וחובה לדייק.

ב. כוונתך לחטף-פתח, וכמנהג ג’רבא. ומרן ראש הישיבה זצ”ל הכ”מ היה מורה שאפשר לכל העדות לבטא כן.

ג. ד. ה. זה מנהג תימן (כמדומה), ואצלנו לא נהגו כן רק במילים מסוימות, ומרן זצ”ל הכ”מ היה אומר שלא להוסיף על המילים שנמסרו לנו.

ו. אם ידקדק שלא ייהפך לחולם, מצווה לדייק בזה, ולכל הפחות בשם ה’ ב”ה. ואם עלול להישמע כחולם, יניח המנהג על כנו.

ואין הבדל בכל זה בין יחיד לרבים, רק שברבים צריך לשים לב שיהיה מיומן ורגיל, שלא יהיה נלעג בפי הבריות. וגם צריך להזהר שלא תגרם מחלוקת.

ספר מקור נאמן ח”ב סי’ פג וז”ל: לא ישנה מהמנהג כיון שיש עוד טעמים לאמירת ציצית בשווא (עי’ בברכ”י סימן ח’ סק”ד בשם ר’ מנחם די לונזאנו שגם בזמן התכלת צ”ל בציצית בשוא והכוונה להתעטף בבגד עם ציצית אבל בפתח משמע שהציצית עצמה היא העיטוף וזה אינו שאין מתעטפים בחוטים אלא בבגד עכת”ד ודפח”ח ).

מעלה גדולה לצאת לבית הכנסת בטלית ותפלין.  אמנם מי שיודע בעצמו שלומד יותר טוב בבית המדרש ולא בבית עדיף שילמד שם. וטרם התפילה יכול לצאת ולהניח תפילין חוץ לבית הכנסת.

אחרי שאמרנו שמא במיעוט בתרא, איך אפשר להמשיך ולומר ואת”ל שלא במיעוט בתרא (אלא בקמא או במפרקת), שהרי באמירת “ואת”ל” צריכים להכנס יותר בחשש איסור ולהתירו אח”כ, וכאן לא נכנסו כלום לאיסור. ואחר שכתבנו את החשש הקרוב ביותר לאיסור (מיעוט בתרא) איזה ספק נוסף יתיר מציאות יותר קרובה לאיסור ממנו? ואולי לא הבנתי את שאלת כת”ר. אולי אם יבאר יותר אחזור לעיין בזה בלי נדר.

השאלה אינה ברורה. אם הכהן עומד בתפילת הלחש אינו פוסק כלל לעלות לברכת כהנים, אלא אם כן היה מתפלל עם הש”צ שאז עוקר רגליו בברכת “רצה” לדוכן מברך ברכת כהנים וחוזר לסיים תפילתו. ואם אינו עומד בתפילת לחש, אז בברכת “רצה” עוקר רגליו ועולה לדוכן גם בלי שיזמינו אותו.

מרן בשו”ע (סי’ כה ס”ז) פסק לומר ללא דגש, והרמד”ל בספר המעריך חולק עליו. ולדעת מרן ראש הישיבה זצ”ל הנכון יותר כהרמד”ל אלא שמר פסק אחרת, ולכן בכל מקום שהוזכר נוסח הברכה נקדו כפסק מרן ובסתם נקדו לפי מה שנראה יותר נכון. (כן שמעתי מהרב אלדן הכהן שליט”א – מנקד המשנ”ב מהדורת מכון הרב מצליח).

1. אין הפרש בשמיעה. ויש הרבה מילים מעין אלו בעברית כגון מושה (מהמים) – ומשה רבנו. וכן את השמיים – ואת חפירה. וכדו’.
2. התשובה על זה ארוכה. וראה בספר דקדוקי אביע”ה להרה”ג ר’ אדיר עמרוצי בעמ’ 339 ואילך.
3. גם בזה ישנה אריכות. עי’ בספר הנ”ל בעמ’ 35 ואילך.
4. דעת מרן רה”י זצוק”ל שאין אנו בקיאים כראוי בכללי הדקדוק בארמית, ולכן יש לעשות בשוא נח.
5. סמ”ך ושׂין אותו היגוי. וצד”י זה יותר בחוזק, שלוחצים יותר את הלשון על החיך. וצריך ללמוד מאדם שיודע ואי אפשר לפרש כל כך בכתיבה.
6. אין הבדל. ובסתמות שורוק זה תנועה גדולה והיא יותר ארוכה מקובוץ.
7. חטפים נאמרים בחטיפה ובמהירות ואי אפשר להאריך בהם כלל. (משא”כ בתנועה קטנה שפעמים מאריכים בה כגון שיש בה הטעמה). ובחטף קמץ זה נקרא כמו חולם (בחטיפה).
8. אין הבדל
9. דגש קל זה הגיה שונה מעט בגוף האות מהאות הרפויה. אבל דגש חזק הוא נאמר אותו דבר כמו האות הרגילה רק בחוזק. ויש לשמוע מאדם בקי. ומתי מגיע הדגש עיין בספר הנ”ל עמ’ 49 ואילך. ואגב כדאי מאוד ללמוד בספר זה על הסדר שמבאר הכל בבירור ובקצרה.

העונה הרב אהרן מיימון