דגש במילה "ערבית"

ה”א ראשונה בפתח. וא”ו ראשונה בחולם ודגש חזק והוא”ו השניה היא רק בניקוד חולם. HAWOT

יש כלל נוסף והוא: שלפני מלה מלעיל בדרך כלל הוא”ו תהיה בקמץ. כמו “והגית בו יומם ולילה” (יהושע א, ח), “חננו מאיתך חכמה בינה ודעת”, “אבדון ומות אמרו” (איוב כח, כב), “ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי” (תהלים נה, יח) ואידך זיל גמור. וראה בכללי הדקדוק שבראש תיקון קוראים איש מצליח ותרווה נחת.

הרב מתנאל מיימון

א. אם כוונת השאלה לקמץ רגיל שיש לו נטיה לחולם, ההבדל הוא ברור – הקמץ הוא כמו פתח עם נטיה קטנה לכיוון החולם.
ב. אלוקים עם חטף סגול, ואדנות עם חטף פתח. (אולי לא הבנתי את השאלה)
ג. בפשטות יש להקפיד על כללים אלו בכל אופן.
ד. נפסק בשו”ע (סי’ סא סכ”ג) לא יניח הנד. א”כ אין לעשות כן, אולי רק באופן שי שינוי משמעות אם יש לכם דוגמא נשמח שתשלחו לנו.
ה. הטעם לא מחבר אלא כמו פשטא וזקף קטון. שיהיה דגש.
אם לא הבנו טוב את דבריכם נשמח שתשלחו שוב וביתר פירוט.

כ-A עיין מנחת שי קהלת י”ב י”א.

בפשטות כן.

בדוגמא בלטשאצר על כרחנו ששני השוואים נחים, כי כאשר עושים את השוא השני נע (כמו תשמרו) הוא נסמך על ההברה שאחריו, וכאן בהברה שאחריו אין הטעמה. וכמדומה שבלשון הקדש אין מילה כיוצא בה שיש שני שוואים באמצע מילה ואין הטעמה בהברה שאחריו.

כמו ת’ רק יותר עמוקה.

אין הבדל . שין שמאלית וסמך מתחלפות.  בכל ספר איוב המילה כעס כתובה בשין שמאלית והיינו הך

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.