מדוע תמיד "המחמיר תבוא עליו ברכה"?

לפי עניות דעתי יש לכך שתי סיבות. האחת מכיון שבדורותינו (אחר זמן הגמרא) אין לנו הכרעה גמורה בכל הלכה, מכיון שעיקר ההכרעה היא על פי דעת הרבים, אבל זה דווקא כשיושבים החכמים כולם יחד ושומעים זה את זה, ואח"כ חלקם סוברים א' וחלקם סוברים  ב', אז יעמדו לספור מנין העומדים בכל צד, וכפי סברת הרוב כך נפסקת ההלכה, והדעה השניה מתבטלת לגמרי. ואין צורך לחשוש לדעתם. אבל בימינו אין החולקים  רואים זה את זה, והכרעתינו ע"פ רוב הפוסקים היא אינה מוכחת כי יתכן שאם יעמדו המיעוט ויסבירו דעתם לרוב יסכימו חלקם למיעוט ויהיו הם הרוב. ולכן לפעמים ההכרעה כצד אחד ע"פ כללי ההוראה או הסברא הישרה אך עדיין יש מקום לדעה האחרת.
הסיבה השנית-  היא כמו שכתב הרמח"ל במסילת ישרים פי"ד, והוא ענין פרישות וחסידות. לברוח מאה שערים של היתר שלא להכנס בשער אחד של איסור. (ולאחר ההתבוננות הטעם הזה בנוי על הטעם הקודם).