בעניין קריאה בתורה
התלשא היא לא מוקדמת במילה, אלא תמיד המיקום של התלשא הוא בצד ימין של המילה, ולכן מה שעושים הקוראים את השני גרשין והתלשא באותו מקום, נראה שהם צודקים. וכן המנהג בישיבת כסא רחמים.
אולי לא הבנתי כל מה שכתבתם אבל נ”ל שעניתי על השאלה.
מדוע הרבה פעמים אנו מוצאים בתורה לשון נקבה כאשר מדובר על זכר כגון ה' אמר לאברהם אנכי מגן לך שכרך וכו' כאשר הניקוד בשווא כלשון נקבה?
זה לא לשון נקבה. ואסביר מעט בס"ד:
א. לשון הקודש כוללת שלוש קבוצות של מילים:
א. שמות.
ב. פעלים.
ג. "מלים" (בלשוננו "מילות קישור"). כגון: אני, אתה, את, לי, לך, וכדומה.
ב. צורת הכינוי בין השמות למלים שונה: בשמות בכינוי לזכר תנוקד הכ"ף בקמץ והאות שלפני כן לפעמים בשוא ולפעמים בסגול. ולנקבה תנוקד הכ"ף בשוא והאות שלפני כן בצירי. לעומת זאת ב"מלים" תנוקד הכ"ף בקמץ לזכר דוקא בהמשך משפט, אבל בהפסק (כלומר שיש שם נקודה או פסיק גדול) תנוקד הכ"ף בשוא והאות שלפני כן בקמץ, בין לזכר ובין לנקבה.
ג. ע"פ זה תבין מה שרבינו הגדול מרן האיש מצליח זצ"ל (שהשבוע יום ההילולא שלו) היה מקפיד להתפלל בלשון המקרא כדעת רבותינו הראשונים, ולפיכך היה אומר "תן חלקנו בתורתך", הכ"ף בקמץ,וכן כל כיוצא בזה, ובכל זאת היה אומר "מודים אנחנו לך" הכ"ף בשוא, כי "לך" זו "מלה" ולא "שם" ובהפסק תנוקד גם היא הכ"ף בשוא. וכן בברכות ההפטרה: "אנחנו מודים לך" הכ"ף בקמץ, "ומברכים אותך" הכ"ף בשוא.
מאת: פלוני | תאריך: כ״ב בטבת ה׳תשע״ט – דצמבר 30, 2018
אין זה דבר כללי הנכון לכל ה'מילים' אלא לחמש תיבות בלבד: אותך, איתך, בך, עמך, לך, וכמ"ש בסוף לאוקמי גירסא בסידור הישן. אבל לא לתיבות אחרות כגון ממך.
גם "ממך" היתה צריכה להיות בכלל, אלא שם מקפידים שלא לומר בשוא שלא יתחלף מלשון "מך" שפירושו עני. ומכל מקום נכון מה שכתבת שאין זה כולל את כל המילים.