כבודם של אותם "חוגים מסויימים" במקומם מונח. וודאי שאותם רבנים חשובים שליט"א נתכוונו בעיקר לומר לנו בני ספרד שלא נהגנו בזה מעולם, שאין להקל בזה. וכידוע שיש סוברים שאיסור אכילה היא מן התורה (עיין למורנו הרב ברכת ה' חלק ב' פרק א' סעיף כ"ז הערה 102, ובאלישיב הכהן חלק א' סימן א').
ובעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל, עיין למרן הבית יוסף באורח חיים (סימן פ"ט סעיף ד') שאחר שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל כתב בזה הלשון: "ולפי מה שכתב רבינו (הטור) בשם הר"מ בסימן צ"ח אהא דכל שאין דעתו מיושבת עליו לא יתפלל שאין אנו נזהרים עתה בכל זה לפי שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה, אפשר דהיינו נמי יתפללו ואח"כ יאכלו וישתו. ומיהו אם רצו הצמא והרעב לסמוך ע"ד הרמב"ם הרשות בידם. עכ"ל. וגם לשון הרמב"ם (שדלג הרב השואל) הוא: "אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה". עד כאן.
ורוב בני אדם בימינו: המכוונים דעתם – מסתדרים בלי אכילה ושתיה, ושאינם מכוונים- גם אחר האכילה לא יכוונו (וראיה מתפלות מנחה וערבית), ואין הכי נמי אותם מעטים שבשביל אותה אכילה מכוונים סומכים על דברי הרמב"ם. וכל השאר אינם סומכים על הרמב"ם.
ודרך אגב כפי הנשמע אותם "חוגים מסויימים" אינם מתפללים בהשכמה וא"כ עד שיאכלו קודם התפלה מחמת רעבונם, ישכימו ויתפללו ויאכלו לאחר מכן באותה שעה ממש שרגילים לאכול, ויצאו אליבא דכולי עלמא. ואסיים ברמז הכתוב בתהלים ק"ז: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף (בטלית ותפילין) ויצעקו אל ה' וגו'. ודי בזה הערה. וע' בספר "ואל תטוש תורת אמך" (עמודים ס"ג- ס"ח).