הגיית החסידים את פתח גנובה

אין הבדל . שין שמאלית וסמך מתחלפות.  בכל ספר איוב המילה כעס כתובה בשין שמאלית והיינו הך

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

אמת נכון הדבר שאין כלל הפרש בזה בין געיה שבשם ה’ לשאר געיות.

א. אין הבדל.

ב. אין צורך לחזור.

ג. בסידור איש מצליח מדקדקים בזה, ובכל מקום שהקריאה מליעיל תהיה האל”ף בקמץ, או בפתח וגעיא, וכאשר האלף בפתח בלבד, קריאת המילה מלרע.

פעמים רבות שאין דגש באות שואית הבאה אחרי ה”א הידיעה. כגון הלוים, המעט (כי אתם המעט) הצפרדעים לשפנים, בַּשְׂאֵת.

יו”ד שואית ומ”ם שואית יהיו על פי רוב רפויות אחר ה”א הידיעה, כמו כן יש דוגמאות נוספות שבהן הדגש נשמט מאות שואית, כגון הללו, בענני, מבקשי ועוד.

הטעם בכל אלו הוא כדי להקל על הקריאה. ןמטעם זה באה הגעיא (המתג) כדי להטעים מעט את ההברה שקודם השוא.

יהכון הוא תרגום של ילכו. יהכן הוא תרגום של תלכנה. ובאמת אין כאן הבדל בין הפסוקים, אלא עירובי נוסחאות, כי בכתבי היד יש שמתרגם בשניהם לשון זכר, ויש בנקבה.

וזו מחלוקת האם תיבת דַּחֲלָא, שמשתמש בה התרגום לציון אלהים אחרים, היא לשון זכר או נקבה. ופשוט.

המילה תלמיד אינה משתנה בסמיכות, וכשאנו אומרים תלמיד חכם כוונתנו תלמיד של חכם. והטעם לכך כי בדרך כלל יש לאדם רב אחד עיקרי (ועכ”פ כך היה בזמן חז”ל), והרי הוא תלמיד שלו. מובן מאליו שבצורת הרבים אי אפשר לומר תלמידי חכם.

ויתירה מזו נמצא בלשון חז”ל בתי כנסיות ובתי מדרשות.

כל קמץ שבא בהברה פתוחה או שיש בו הטעמה\געיה הוא קמץ גדול.

כל קמץ בהברה סגורה ואין בו הטעמה הוא קמץ קטן.

מלה שיש אחריה מקף כמו “כל”, נחשבת כחלק מהמלה שאחריה, והקמץ יהיה קמץ קטן (אא”כ יש בה געיה כנ”ל).