המעיין שם יראה בביאור כוונת החיד''א, דגם הוא עצמו לא ברור לו הדבר לפסוק לברך המוציא, ולכן כתב שירא שמים לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם כשקובע עליה. משמע שמן הדין הגמור יש מקום לפוטרו בעל המחיה. וולפי מה שכתב באיש מצליח שם לעיל בהקדמה שלישית דכשיש ספק מברכין על המחיה, לכן גם כאן יש לעשות כן מי שקשה לו לאכול שיעור קביעות סעודה. וכן פסק הרב בית מנוחה, ותן לחכם ויחכם עוד.