לכת"ר שליט"א אם יורשה לי יעיין מר היטב בלשון מרן שכתב ויש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו ולהריח". ובפשוטו כוונתו כפי שהבין מר, אולם לשונו קצת צ"ב, מש"כ - ויש נוהגים ליטול הדס בידו – לכאו' צ "ע, מה צריך להוסיף כל זה הו"ל לכתוב ויש נוהגים לברך ברכת בשמים ותו לא, ומש"כ - ומברך עליו – לשון זה אינו מדוקדק והו"ל לכתוב ולברך עליו, שהרי קאי על יש נוהגים ליטלו ולברך עליו ולהריח, ומה שכ' - ולהריח - אריכות לשון יש כאן שפשיטא הוא, וכל לשונו כאן מורה על כוונה אחרת מהמבואר לעיל, ולכן אני פירשתי שהמחבר נוקט שענין ההדס בברית בא ע"מ לייקר את הברכה והוא דרך כבוד ושבח לברך ברכת הברית על הדס, וכמו שלוקח כוס ומברך כך יש נוהגים שלוקח הדס בידו - דהיינו בשעת הברכה - ומברך עליו את הברכה וכן נוהגים גם להריח, דהיינו שאמנם שאין עיקרו של ענין כדי להריח מ"מ כיון שבירך יש להריח. והוא פלא איך שלשון השו"ע מתיישב כל צרכו. והיינו כי השו"ע לומד שכאן ענין הבשמים אינם באים רק לשם עילוף אלא באים כדי שיוכל לברך על הכוס ועל ההדס ולחשיבות הברכה. והבאתי ראיות לכך