הנה אף שיש לומר כמו שכבת מ"מ לדברי מוה"ר זצ"ל צ"ל שלא נתכוון לדמות דין זה לדבר שנאכל כמות שהוא חי אלא רק לומר שגם בדבר שנאכל כמות שהוא חי שייך בו בישול ואין נכון להתיר בו בישול מצד שנאכל בלא בישול וכן בדין זה אף שראוי לאכילה אין להתירו מטעם זה, אמנם עיקר דינו שכל שדרך לבשלו יש בו משום בישול וודאי אין ללמדו מדבר חי, שיש לחלק בפשיטות שדבר שלא היה מבושל ועכשיו נעשה מבושל חשיב כדבר חשב ויצירה חדשה נחשבת מלאכה, אבל דבר שהיה מבושל ועכשיו מבשלו שנית אין כאן יצירה חדשה ואין על בישול זה שם מלאכה.
ומה שחידש מוה"ר זצ"ל שמה שאין בישול אחר בישול היינו משום שאין דרך לחזור ולבשל ומזה יצא לו לאסור עשיית צנימים משום שדרכם בכך זהו משום שבכל בישול לכאורה אין לומר שמבשל דבר מבושל שהרי ממשיך להתרכך או להתקשות והיא תמיד יצירה חדשה וכמו שהמבשל דבר שנתבשל כמכל בן דרוסאי חייב (עכ"פ לדעת הרמב"ם וסיעתו) היה  ראוי לחייב גם מבשל בדבר  שנתבשל כ"צ ולזה השיב דאף שממשיך לרכך או להקשות ולא ניגמר בישולו
והנה מקום לדון בו בעושה מלאכה חדשה, מ"מ כיון שאין דרך לעשות כן שרי, ואה"נ בדבר שדרכו בכך כצנמים אסור ומעתה דבר שבישולו ריכך אותו לגמרי או תיקונו לגמרי ומעתה דבר שבישולו ריכך אותתו לגמרי או תיקנו לגמרי ואנו רוצים לקלותו לתקנו בצורה שונה כגון קפה אינו בכלל כל האמור שהרי נגמר תיקונו ונעשה ראוי לאכילה, ואין לחייב מצד שלא נגמר תיקונו הראשון וממשיכו עכשיו אלא רק מצד שלא נגמר תיקנו שמבטל ממנו שם קלוי ועושהו מבושל שנחשב כדבר חדש ויצירה חדשה זו היא בעצם מחלוקת הראשונים אם יש איסור בישול אחר אפיה. שיש אוסרים שנחשב מבטל את האפיה איסור בישול אחר אפיה. שהיא דבר חדש וי"א שאינו מבשל את האפיה ונמצא שאין זה אלא תיקון בעלמא ושרי 
והנה הארכתי לבאר דעת מוה"ר זצ"ל לפי הנלע"ד ושרי ואשאת"מ