כתב מרן בשו"ע (סי' מ"ו סעיף ט') "לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה." וכתב בברכי יוסף (אות י"ד) שדעת מרן כסברא ראשונה שהרי הביאה בסתם, וכן דעת רבינו הרמב"ם בשו"ת פאר הדור. והביאו הגרי"ח סופר בכה"ח (אות ח"ן) ובברית כהונה (מע' ו' אות א'). קשה לי שהרי מזה שסיים מרן "ונכון לחוש לסברא ראשונה" משמע שמעיקר הדין דעתו כסברא שנייה אלא שלכתחילה נכון לחוש לסברא ראשונה, וזה היפך מה שכתב מרן החיד"א בברכ"י?
זכית לכוון לדעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ומכל מקום החיד"א וסיעת האחרונים הסוברים כמותו סוברים שכשמרן כותב בלשון סתם ויש, משמעות הלשון היא שהעיקר כהסתם ולכן לא מסתבר שמרן יחזור בו תוך כדי דיבור לפסוק כדעת היש. ואם כן כוונת מרן היא שגם מי שסובר שעיקר הדין להקל או שנוהג להקל (כמו שהעיד הרמ"א שם על מנהג האשכנזים) גם הוא ראוי לו לחוש לסברא ראשונה (כיון שזו חומרא שאין בה הפסד).
וכמחלוקת כאן כך מחלוקת לקמן (סימ נ"ט סעיף ג') לענין הקדושה שבברכת יוצר אור. שיש אומרים שהיחיד אומרה ויש אומרים שהיחיד מדלגה, "ויש לחוש לדבריהם" לקראה בטעמים כקורא בתורה. עיין שם. ובבית יוסף הביא שבזוהר הקדוש מפורש כדעה שניה, וידוע שהזוהר מכריע במחלוקת הראשונים, ובפרט כאן שהמחלוקת היא בסברא בעלמא בלי ראיות מהתלמוד, ואם כן נראה שגם כאן כוונת מרן שהעיקר כדעה אחרונה כמו כל יש ויש, אלא שגם המקילים (כמו שהעיד הרמ"א על מנהג אשכנז) גם להם ראוי לחוש לסברא שניה (כיון שזו חומרא שאין בה הפסד).
Google