הטעם שהשם פתיל תכלת לא נחשב כמוציא לעז על הדורות הקודמים.

לדעת מרן ראש הישיבה שליט”א מסתבר מאוד שחלזון “ארגמון קהה קוצים” הוא התכלת, וראוי לעשות אותו. ומה שאבותינו לא נהגו כן מכיון שלא היה להם, ובודאי שאם היו מוצאים היו שמחים כמוצאי שלל רב לזכות במצוה זו.

הריבועים הלבנים צריכים להיות בפנים. וכך שמעתי מעוד שני חכמים שכך הוא פשוט.

השמועה ששמעת נכונה, מרן רבנו שליט”א שם פתיל תכלת, וכן מורה לציבור שראוי מאוד לשים ושקרוב לוודאי שזה התכלת האמיתי.

ובפרט אם אתה עיינת בנושא ולהבנתך זהו התכלת האמיתי, בוודאי שראוי מאוד לשים.

כך דעת מרן ראש הישיבה שליט”א:

מנהג הספרדים להכניס את הציציות, ואין טעם להוציאם אם יש בהם תכלת. אם מנהגך להוציא ציציות מכל סיבה שהיא, ה”ה גם בתכלת.

העתקתי כאן ג’ תשובות מתוך הספר מקור נאמן חלק ב’ ועיין שם עוד בהרחבה רבה.

שאלה: איך הרב קושר את הפתיל תכלת בטלית שלו?

תשובה: הקשירה כמו בטלית רגילה. רק שמתחיל בלבן ומסיים בלבן והשאר תכלת.

שאלה: לפי איזו שיטה יש לקשור את התכלת?

תשובה: חוט אחד (ולא שנים) כשיטת הרמב”ם והאר”י. [וע’ אור תורה אדר ב’ התשע”א, סימן ס”ו אות ג’]. קושרים חוליות חוליות כמ”ש הבא”ח (ש”א פר’ לך לך אות א’).

שאלה: מדוע מורה כת”ר שליט”א כדעת הרמב”ם שמספיק שיהיה חוט אחד תכלת מתוך שמונה?

תשובה: כי כן נראה מפירוש רש”י סוף פרשת שלח לך בשם ר’ משה הדרשן, וכן דעת האר”י ז”ל ומרן בספר מגיד מישרים ועוד. ובדרך כלל נקטינן כהרמב”ם. [וע”ע באו”ת הנ”ל].

מבואר בבן איש חי (ש”א פרשת נח אות י”א) שאין להקפיד בקצת צבע מהצד.

הזמן שבין זמן טלית ותפילין לבין הנץ הוא בשעות זמניות, ובמקומות שהיום ארוך מאוד בהחלט יכול להיות שיש כזה מרחק בין זמן טלית ותפלין להנץ, ומסתמא אם ראית זמן טלית ותפילין מסתמא זה לוח שנה יהודי, ולכן אפשר להניח תפילין משעה זו.

אין בזה שום בעיה (והאריך בזה בשו”ת כסף צורי להרב צוריאל רבי נר”ו), וכך נהגו גדולים וקדושים בהרבה קהילות אצל הספרדים בחו”ל.

ראשית צריך לדעת שחילוקו של העיטור אינו מוסכם בפוסקים והגר”א בביאורו לש”ע (סי’ ח ס”ק ט”ו) תופס שדעת מרן הש”ע שלא כהעיטור. וע”ע במשנ”ב (ס”ק י”ח).
ולמעשה, גם אם נתפוס את דברי העיטור להלכה, אין להוציא מזה חומרא על הפרדת ציציות של פתיל תכלת בשבת, מפני שעיקר הטעם להקל בהפרדה זו מבואר בשו”ת יביע אומר ח”ה סי’ ג’ (המצויין בדברי השואל) שהוא משום שאחר שנפרדו בפעם הראשונה, אין בזה עוד משום מכה בפטיש אף אם חזרו ונתקלקלו. וזה שייך גם בציצית שיש בה פתיל תכלת להקל. [ורק לפי א’ החילוקים שכתב היבי”א שם בסוף אות א’ לדחות הראיה מפותח בית הצוואר, דשאני התם דלא סגי בלא”ה וכו’, לפ”ז אה”נ יש מקום להחמיר בציצית של פתיל תכלת. כיעו”ש. וכשאני לעצמי, לולא דברי היבי”א, היה נלע”ד לחשוש בהפרדת הציצית בשבת גם בפעם השניה והשלישית וכו’, ואפילו בציצית של לבן, ע”פ מ”ש בש”ע (רס”י תקט) דשיפוד שנרצף אין מתקנין אותו. ע”ש. ומבואר דמלאכת “מתקן מנא” שייכת גם אחרי שנתקן הכלי בפעם אחת, אם חזר ונתקלקל. ולא דמי למוכין שנפלו מן הכר, שהוא קלקול חיצוני. וצריך עוד להתיישב בזה. ואכמ”ל. אבל עכ”פ לדעת מרן היבי”א שמתיר הפרדת הציציות בפעם השניה, גם בפתיל תכלת הדין כן].