המילה “אמר” בגמרא
ראה בהקדמת מרן ראש הישיבה שליט”א לחומש איש מצליח שכתב לגבי פתח אליהו שאין לנקד בחטף פתח כמו בארמית, אלא הוא פתיחה בעברית למה שאומר אחר כך בארמית. ע”ש. והוא הדין לניקוד הגמרא.
ראיתי בספר הנפלא אסף המזכיר לרבינו ראש הישיבה שליט"א בעמ' תלט [בד"ה שם רשעים ירקב] שאין לומר על רשע חי את הביטוי הנ"ל [שר"י] שמא יחזור בתשובה, וכתב להביא לזה ראיה מירושלמי וכו' והרב מונק דחה אותה וכו' ולבסוף הרב מצא בספר מדרש אליהו [לבעל שבט מוסר] שכתב כן במפורש, והרב שליט"א שש על זה כעל כל הון. ומיד אח"כ תוך כדי דיבור הביא שכן כתב הרב זוננפלד זצ"ל הוכיח כן מהא דאשת מומר צריכה ייבום שלא ימחה שמו מישראל. ותמהתי על עצמי, והרי מדין מומר הנ"ל מוכח שגם לאחר מיתה אין לומר עליו "יימח שמו", שהרי דין ייבום הוא אחר מיתתו, וא"כ אין זה עולה בקנה אחד עם דברי הרב מדרש אליהו וסברת הרב רה"י שליט"א שכל האיסור הוא בגלל שמא יעשה תשובה, ומוכח שיש כאן סברא אחרת?
זו שאלה יפה.
אולי חיישינן שמא מת בהרהור תשובה כמ"ש גבי אלישע אחר