שלום רב! מובא בגמרא נידה יג ע"א המקשה עצמו לדעת יהיה בנידוי. ופירשו כמה מרבותינו הראשונים שמצוה על בית דין לנדותו. והרמב"ם כתב (איסו"ב כא יח) על המשחית זרעו שבנידוי ישב, וכתבו המפרשים שמשמע מזה שזהו נידוי שחכמים נידו אותו מעיקרא. ולכאורה נראה, שאין המנהג בזה כדעת הרמב"ם, ואולם השו"ע (אהע"ז כג ס"ב) סתם כלשון הרמב"ם (וראיתי שהגר"א תירץ את הרמב"ם מקושיית התוס'). ושאלותיי אפוא: א. כמי ההלכה? ב. ובדעת הרמב"ם הנ"ל, מהי הדרך להתיר את הנידוי הזה? ג. לי העני בדעת משמע שאין הנידוי הזה (למר כדאית ליה ולמר וכו') על מי שחטא באקראי או שלא ידע את חומרת האיסור, אלא על מי שמורגל לעשות כן ומזיד. האם צדקו דבריי? בתודה מראש לגומלי תורת חסד, ובברכת גאולה וישועה.