לעניות דעתי הצרוף הראשון מה שהולך לאיבוד היא עצמה הסברא שנחשב לא ניחא ליה, הצרוף השני שהמשקים לא בלועים בטבע היא רק דעת רש"י (שבת קמ"ה) ועוד כמה ראשונים. אבל רוב הפוסקים לא סבירא להו כן, אלא דהוי דאורייתא. שכן דעת תוספות (שם) והרשב"א והרא"ש, והריטב"א, והר"ן והנימוקי יוסף והתרומה (סימן רמ"ב), והסמ"ג (לאוין ס"ה) ועוד. ואין לנו ראיה שמרן לא סובר כרוב הפוסקים.
לגבי הצרוף השלישי דרך אגב השיעור בסחיטה הוא כגרוגרת וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ח' הלכה י'). מכל מקום בנדון דידן שהוא חצי שיעור, אסור עדיין מן התורה. ורק החכם צבי (סימן פ"ו) חידש שבאיסור שבת הוי דרבנן וחלקו עליו מהר"י כולי בהגהת משנה למלך (פרק י"ח שבת הלכה א') והוכיח שלא כן מדברי רש"י, וכן דעת הגהות אשרי וראבי"ה (סימן רכ"ב) והריטבא והמאירי (שבת דף ע"ב) בחצי שיעור אף באיסורי שבת הוי מהתורה. וכן דעת הטור (סימן ש"א) וכמו שכתב הפרי מגדים (משבצות זהב סעיף קטן א') אמת שלדעת הרמב"ם הרב שדי חמד (מערכת ח' כלל ב') הוכיח דהוי מדרבנן, אולם כאן שאנו באים להוכיח לדעת מרן צריך הוכחה דסבירא ליה למרן כהרמב"ם בזה ולא כרוב הראשונים דסבירא להו דחצי שיעור אסור מהתורה גם באיסורי שבת.