מ"ש להעיר על דברינו איך אמרתי שהספרדים לא קבלו על עצמם חלב נכרי מטעם גזירה הנה בתשובתי כאן קיצרתי וכוונתי על הפוסקים שהספרדים נשענים עליהם. ובמקו"א הארכתי בזה והבאתי שם כל הדינים והמנהגים בזה [ובעז"ה בהוראה ברורה הלכות מאכלי גויים הדברים יראו אור]  ועתה הביא לך כאן קצת מתוך דברי מה שקשור לדבריך.
הנה בשו"ת דבר שמואל (אבוהב סי' רע"ג) כתב להחמיר אפי' אין בהמה טמאה מצויה. והוא גופיה בספר הזכרונות (דפו"י דף כ"ה) ביאר טעמו, דכיון דגזירת חז"ל היא ואסרוה מספק, בכ"א אסור. ועוד אמרו דכל דבר שהוא גזירה, אפי' שבטל הטעם, לא בטלה גזירה. וע"ע מה שהאריך הרב מעיל שמואל (סי' י"ב) להוכיח שחלב שחלבו גוי הוא בכלל גזירה, ולכן אין לו היתר אפי' שאין לגוי בהמות טמאות, ודלא כהרדב"ז. והוכיח כן מהרשב"א (תורת הבית הקצר דף צ ע"ב) וז"ל: החמאה שלהם אסורה, ואפי' בשלו אותה, אין אומרין בידוע שהלכו צחצוחי החלב, שאם אתה אומר כן, אף חלב שחלבו גוי יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו', אלא מכאן אתה למד שאין להם תקנה לעולם, לפי שכל הדברים האלו הלכו בהם לחומרא להתרחק מאיסורי גויים. ע"ש. וכיוצ"ב יש לדקדק לכאורה ממ"ש מרן בב"י סו"ס קט"ו ליישב קושית הרשב"א על הרמב"ם אמאי מהני בישול בחמאה וז"ל: לפי שסתם גזרו על גבינת הגויים בכל גוונא, הכי נמי חלב של גויים אסרו עליו משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו בשום ענין, אפי' לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלו עד שיכלו צחצוחי החלב, דלא פלוג רבנן בגזרתם מיהו הנ"מ בחלב שכבר נגזרה הגזירה משא"כ בחמאה. ע"כ. ולכאורה נראה דס"ל דחלב אסור מטעם גזירה, ולפ"ז יש לאסור אף שאין חלב טמא בעיר. אלא שלענ"ד אין לדייק כן מדבריהם, דחלב הוא אסור בגזירה כמו גבינה, שהרי התירו בחלב אם יושב בצד עדרו ואפי' שאין רואהו, לא כן בגבינה שאפי' יעמידו אותה בפרחים נשארת באיסורה. וע"כ לומר דרק היכא שיש לחוש לתערובת חלב גויים אין להתיר דאחר שנאסר אפי' ע"י בישול אסור ובזה איירי הרשב"א והב"י. משא"כ הכא דאין לחוש לתערובת חלב טמאה הו"ל כמו יושב ישראל בצד עדרו. ועיין עוד בחקקי לב (שם) שהעיר שמהרשב"א גופיה בסמוך משמע שחלב אסור מחשש תערובת ולא מטעם גזירה והוא סיוע לדברינו. אלא שלכאורה מדברי הרשב"א בתוה"ב הארוך (שם) שכתב וז"ל: דסתמא כל דבר שנאסר במשנת אין מעמידין, נאסר במנין אפי' בטל הטעם לא בטל הדבר. ואע"פ שהמורייס שנוי במשנתינו ונאסר משום תערובת יין ואפ"ה כל שדמיו יקרים מן המורייס מותר אפ"ה היכא דאיתמר איתמר. וכ"ה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רמ"ח). ומשמע שאף חלב טמא שנאסר במשנת אין מעמידין בכלל. אולם עיין להרב פר"ת (שם) ולהרב חקקי לב (סי' כ"ו) שהוכיחו שדברי הרשב"א שם לא קאי על חלב שחלבו גוי. ע"ש. [וע"פ האמור יש לדחות נמי מה שכתב להוכיח הרב בית מאיר מדברי הרשב"א הנ"ל שרק במורייס יש את הקולא שאם האיסור יקר אין לחוש שעירבו בו אבל בחלב היכא שהחלב טמא יקר אין להקל. דלפי האמור הרשב"א קאי רק אשאר דברים שנזכרו במתני' ולא על חלב טמא].  ומ"ש הרב מעיל שמואל (שם) להוכיח מרמב"ן והראב"ד והראשונים דס"ל דכל איסורי גויים אינם בטלים בששים, הרי שאינן אלא מטעם גזירה. לכאורה לפי האמור לעיל י"ל דהיכא דהוי חשש איסור אה"נ דלא בטל והוא מטעם גזירה אבל עיקר האיסור הוא לא מטעם גזירה. ושו"ר להרב חקקי לב (שם) שכתב דע"כ דאינה ראיה, דהא הרשב"ץ איהו גופיה ס"ל דאינה גזירה (וכמו שנכתוב לקמן) והוא ס"ל (ח"ב סו"ס ד') דאיסורים של גויים אינן בטלים בששים. וע"ע בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' ק"ז) שכתב שמוכח מרש"י והרשב"א (תיה"ב ב"ג ריש שער ו') שהחלב נאסר במניין. וא"כ אפי' הלכה כאינך פוסקים [הרדב"ז ודעימיה דאינו אסור רק מחשש שמא עירבו בו דבר טמא וכל היכא דליכא למיחש מותר], מ"מ כיון דיש דעה להחמיר, כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דיעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה וקרוב בעיני דהוי נדר דאורייתא. עכת"ד. וכ"פ הרב חכמת אדם (כלל ס"ז דין א'). אולם עיין להחזו"א (חיו"ד סי' מ"א אות ד') שנראה שמסכים להקל כהפר"ח שהבאנו בפנים ותמה שם על החתם סופר. ע"ש. וכן עיקר לדינא כיון שבראשונים מוכח דאינו מטעם גזירה. וכמו שכן מוכח בהריב"ש (בתשובה סי' שצ"ד) בענין גבינות הפרות, שכתב וז"ל: ותשובת ר"ת שכתבת שחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, לא נאסר במנין אלא אסור מן הדין כיון שיש לחוש לתערובת דבר טמא. ע"כ. ומבואר שאיננה גזירה. וכ"כ הרשב"ץ (ח"ג סי' קמ"ג) בהדיא שחלב שחלבו גוי אינו מתקנת חכמים וגדריהם אלא משום ספיקא דאורייתא שמא עירב בו חלב טמא. ע"כ. ואחריו כתב בנו בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנ"ד) ולכן התירו לקנות חלב מהבתים אשר בעיר אפי' שאין ישראל רואהו, כל שהדבר ידוע שאין בחצר בהמה טמאה. וכיו"ב ממש כתב מהר"ש דוראן (בחוט המשולש טור א' סי' ל"ב) וז"ל: ויש חילוק בין גבינה לחלב, שהגבינה שאסורה במנין ובגזירה אם בטל הטעם לא בטל הגזירה אבל החלב איסורו משום תערובת, אי בטל טעמא, בטל איסורא. ולכן כתב הרמב"ם ומפני זה יתן הדין שכל החלב הנמצא ביד גוי, אסור, שמא עירב בו חלב טמא. וגבינת גוי מותרת אבל בימי חכמי המשנה גזרו וכו', הנה הוא ז"ל אמר בפירוש שטעם איסור החלב הוא משום תערובת ובגבינה משום גזירה. עכת"ד. וכ"כ הפר"ת (סק"א) לדייק כן מדברי הרמב"ם. וכ"ר שהסכים בספר עין המים (סק"א) שהעיקר שחלב אינו מטעם גזירה, וכן עיקר לדינא. וע"ע בשו"ת חקקי לב (ח"א סי' כ"ו).