לעשות מניעה, כשיש צער בגידול הילדים?

כל דבר צריך לעשות בדעת נכונה ולכלכל דבריו במשפט. אמנם נכון. אם נגזר על האדם צער ויסורים חס ושלום, לא יעזור שינסה לימלט מהם בכל מיני דרכים , ומוטב שיהיו על ידי צער גידול בנים. אולם יש לזכור כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת וכמו שאדם שאינו מרגיש טוב מותר לו ויכול ליקח אקמול וכיוצא לשכך כאבים ולהמעיט את כאביו וצער, ולא יאמר אם צריך צער שיסבול לכפרת עוונות, כי הקב"ה שברא מכה, הקדים לה רפואה. הוא הדין בזה שצריכה האשה למוד עצמה ולהתבונן , מה ה' רוצה ממנה בעת כזו . אם מרגישה שיכולה נפשית וגופנית לגדל ילדיה בנחת ושלוה ותהיה בריאה בנפשה ורוחה וגופה, אף אם יהיה לה קצת צער אז בודאי שלא תתפנק כדי להקל מעליה, ועדיף לה צער זה מצער אחר בר מינן.
אבל אם מרגישה שאם לא תיקח הפסקה יקשה לה מאוד, וממילא אפשר שתחלה ותיחלש הרבה חס ושלום או שתיכנס ללחץ נפשי שאינו בריא לה ולילדיה ולא יהיה לה כח בשביל הבית, הבעל, והילדים, ואפשר שחלילה יזיק להמשך בכמה בחינות, כמו שידוע שקרה לא עלינו בדור שלנו שרבו הלחצים. לכן במקרה כזה רצון ה' שתיקח הפסקה עד שתתחזק ותהיה בריאה בגופה ונפשה וזה לצורך עבודת ה' של הבית כולו, וזהו בכלל מילוי תפקידה בעולם הזה. ואם כן הוא. אין לה לא לפחד ולא לחשוש שהרי הבורא שציונו על פריה ורביה, ציונו לשמירת הגוף והבריאות ושאר העניינים הנמשכים, וכשתעשה מעשיה אחר שאלת רב, לא תירא ולא תפחד. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.