איספנדות
עיין למרן בב”י (סי’ ש”א) בשם הר”ן שגם דברים שאנו מסופקים אם הם מועילים או לא מותרים, ואין חשש משום דרכי האמורי, אא”כ ידענו שאינם מועילים. וכן דעתו בשלחן ערוך (שם סעיף כ”ז). ומכל מקום יש לבדוק שבלחש אין איזה דבר שקשור לעבודה זרה.
איפה בדיוק מזכירים הרמב"ם והרשב"ץ מנהג זה? ומה בדיוק טעמו?
האם זה לא פשוט העתקה של מנהג שנהגו הערבים?