האם החובה על אדם לבקש מחילה ולרצות את חבירו הינה רק במקרים בהם הוא חטא כלפי חבירו, בעבירה ידועה מדאורייתא או מדרבנן, או בכל מקרה בו חבירו מקפיד עליו, בין אם בצדק ובין אם לא?
כלומר יש להבחין בין 2 מקרים. מקרה ראשון בו אדם חטא כנגד חבירו בעבירה ידועה - ציערו בדברים, אונאת דברים, עושק, הונה אותו בממון וכו' - שאז בנוסף לתשובה כלפי המקום חלה גם חובת בקשת מחילה מהנפגע.
ויש מקרים רבים בהם אדם נהג כשורה על פי דין תורה, ולא עבר עבירה ברורה ומוגדרת, אבל עדיין חבירו נפגע עד עמקי נשמתו. בחורה שנפגעה שבחור לא רצה אותה, למרות שזאת זכותו והוא דחה אותה בנימוס. אדם שלא קיבלו אותו למקום עבודה. אדם שהצטער מאד שחבירו לא נהג עמו לפנים משורת הדין בעניין מסויים ולא רוצה לדבר עמו לעולם. אדם שחבירו לא עמד בציפיותיו וכועס עליו מאד, למרות שחבירו לא עבר על שום עבירה כלפיו. וכן ניתן למנות אלפי מקרים בהם אנשים יכולים להפגע קשות גם במקרה שהפוגע לא עשה בעצם שום איסור כלפיהם מדאורייתא או מדרבנן. השאלה היא האם קיימת חובת בקשת מחילה גם במקרים כאלה?